מחזה: שני אדונים מורונה
מחזאי: ויליאם שייקספיר
דמות: לאנס
כשמשרת משמש את אדונו כמו כלב – זה טבעי.
כשאדון של משרת מתנהג כמו כלב, זה גם טבעי.
כשמשרת משרת את כלבו, זה כבר לא טבעי. שלא כדרך הטבע. שכדרך הכלב. זה כלבי.
ואני משרת כזה: משרת את כלבי, שהוא בעצם אדוני. וזה נראה לי לגמרי טבעי.
אבל זה הולך ומסתבך: כי אני משרת כלב שאני גידלתי מאז שהוא כלבלב. אני נתתי לו חיים, ואיזה חיים,
"חיי כלב" כמו שאומרים. חומץ…
ועכשיו נשלחתי להביא אותו, את כלבי יחידי אשר אהבתי כמתנה לגברת סילביה, מאדוני, אשר אהבתי פחות. הרבה פחות. ולא הספקתי להיכנס לחדר-אוכל, הוא כבר עושה כאלה בושות שאני כבר התחלתי לכשכש בזנב. חומץ…
אם לא היה לי יותר שכל ממה שיש לו, לקחת על עצמי את הבושה שהוא עשה, אני בטוח שהיו תולים אותו. וביננו? בצדק. תשפטו אתם: הוא נכנס מתחת לשולחן של הדוכס שישב עם עוד כמה כלבים כאלה אצילים; רק נכנס לשם – כבר כל החדר מריח את הבושה. "מאיזה גזע הוא?" אחד אומר, כאילו שריח השתן של כלבים גזעיים יותר נעים; "תצליפו בו החוצה" שני אומר; "תתלו אותו" הדוכס אומר. אני, שיש לי היכרות אישית עם הריח עוד ממקודם, ידעתי שזה חומץ; אז אני הולך לבנאדם שמצליף בכלבים: "חבר, אתה הולך להצליף בכלב?"; "כן, בדיוק, תתאר לך."; "חבל, זה אני שאשם בגועל נפש"; הוא לא חושב פעמיים ומצליף בי. כמה אדונים היו עושים את זה בשביל משרת? כמה? חומץ…
לא, אני נשבע, אני ישבתי בצינוק על קציצות שהוא חיסל, אחרת היו מחסלים אותו; הייתי קשור לעמוד על אווזים שהוא הרג, אחרת פה היה קבור, הכלב. אתה עכשיו בכלל לא חושב על זה, אה? לא, אתה רק זוכר איזה תרגיל דפקת לי כשנפרדתי לשלום מהגברת סילביה: מה, לא ביקשתי ממך לשים לב אלי כל הזמן, ולעשות בדיוק כמוני? מתי ראית אותי מרים את הרגל שלי, ומרטיב על שמלה של גברת? מתי? חומץ…
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
