דרמה קינג – כתבה על יורם לוינשטיין בידיעות אחרונות

דרמה קינג – ידיעות אחרונות 7 ימים – 01.04.11

כתבה: יסמין לוי
צילומים: יונתן בלום

בימים אלה חוגג יורם לוינשטיין עשרים שנה להקמת הסטודיו שלו, אבל בהיעדר בן זוג לחלוק עימו את רגעי ההצלחה והסיפוק –  השמחה שלו לא שלמה. ״אני לא מבין את המשחקים האלה״, מת¬וודה המורה המיתולוגי למשחק. "ברגע שאני מקבל או נותן למישהו את הטלפון, נגמרו היחסים. "אחרי שהתגרשתי אמרתי שאני חייב למצוא זוגיות עם גבר – ועד היום אין״, הוא פותח צוהר נדיר לשנים של בדידות. ״אולי אני באמת רוצה להיות לבד, כי אני מש¬קיע כל כך הרבה אנרגיה בסטודיו ועטוף ביחסים, אז כשאני חוזר הביתה אני צריך להירגע. יחסים קשה לתחזק. מי בכלל רוצה את זה? מצד שני, אני כן רוצה. אבל כשאני פונה למישהו אני מקבל דחייה. יש משהו בזוגיות, כשאני מאבד את עצמי וזה נהיה בלתי נסבל. משהו בזהות שלי מתחיל לזייף. כשמשהו רגשי מתפתח זה מתחיל, ואני שומע את הזיופים שלי. בבית הספר אני רואה את המטרה, יודע לנהל, אבל אי־ אפשר לנהל בן זוג ולהיות מנוהל על ידו״.
נפגעת מספיק בשביל לוותר?
"יכול להיות, זה עושה אותי יותר פחדן. לבי יכול באמת להישבר. מצד אחד כעת אני מוגן, ומצד שני אני מקנא באנשים שמתרסקים. יש להם אומץ. זה משהו מרגש, אני רוצה שזה יקרה״.

אתה מוכר, מצליח ומוקף אנשים. מה בדיוק הבעיה אצלך?
״אני לא יורע. גם אני לא מבין את זה. אני לא יוצא. יש לי פייסבוק, אבל איך עושים את זה? אני צריך לשאול את הבנות שלי״.
לא מתחילים איתך?
"קודם כל, כמבוגר שאוהב צעירים, אני מניח שכולם אוהבים צעירים, והם לא מח¬פשים מבוגרים״.

אולי חוששים לגשת אליך בגלל המעמד.
״ברור. אנשים נבהלים ממני או שבאים מאינטרס שאקדם אותם. יש לי כוח עצום לדחות אנשים, להרחיק. מנסים להתקרב אליי, גם יפים ומוכשרים, ואני עסוק בלדחות. לפעמים אני נדהם לגלות כמה קל לי ללכת לדחייה. ועוד יותר גרוע, כשאני כבר יוצא, אני מתחיל עם סטרייטים. כשאני נכנס לבר הומואים, לשוק הבשר הזה, אני לא עומד בכל הסריקה הזו. שם מסמנים אותי כ׳יורם לוינשטיין המבוגר׳. כשאני כבר נפגש עם מישהו יש בריחה, המין מהיר ונגיש ואני לא יכול להסתכל על אדם בעיניים רומנטיות. הרומנטיקה והחיזור נעלמו. נמאס לי לגמרי."

מול עץ התפוזים שבחצר ביתו הפסטו¬רלי בדרום תל אביב, לוינשטיין, 61, מפ¬גין לפתע חיבה יתרה כלפי חתול שכונתי שנכנס לבית – ומאכיל אותו. אם חשבתם שמדובר באהבה משריטה ראשונה, טעיתם. "יש בו מעלות, אבל אני לא סובל אותו״, הוא מיילל. ״הוא התלבש עליי. אני בכלל אלרגי. הוא חתול ואני קורא לו ׳חתולה׳, כל החתולים חתולות בשבילי״. אולי אתה בכלל מיזנתרופ.
״תהיי בטוחה שלא ידפקו בדלת כשתהיי פה. אני כל כך מעורב עם אנשים ביום, עם דרמות ופיקים גדולים, שבסוף זה ׳תעז-בו אותי בשקט׳. רק המחשבה לקום, לנסוע ולהיתקל בהרי אדם גורמת לי לצנוח חזרה למיטה."

אבל היו ימים שגם חייו של לוינשטיין היו סוערים כמו דרמה משובחת. למשל, אותה נסיעה גורלית באוטובוס באמריקה שבמהלכה הכיר בחור וגילה את נטייתו המינית רגע לפני שעמר להתחתן עם חברתו דאז; גילוי בעקבותיו בוטלה החתונה ההיא.
אבל אחרי שחזר לארץ התחתן בכל זאת, עם פועה, שהייתה תלמידה שלו בסדנה למשחק וכיום היא הבעלים של בית הקפה הנושא את שמה בשוק הפשפשים ביפו. ״הגעתי אליה מבוהל מעצמי וממה שגי¬ליתי", אומר מ׳ שיצא מהארון בגיל 28 על אם בנותיו. לדבריו, פועה נישאה לו למרות שסיפר לה על נטייתו, והם חיו יחד 12 שנה, ער שהתגרשו ב־2001.
״אני תוצר של תקופה אחרת״, מסביר לוינשטיין. "היום הומואים נולדו לתקופה שצריך לברך עליה. אם הייתי יכול לצאת מגיל 12 או 14, היה לי יותר קל. חבל לי כי הרגשתי שידעו. לא סמכתי על ההורים שלי כנראה ופחדתי מהתגובה שלהם. כשסיפרתי לאחי הוא היה מזועזע. כשאמי ראתה איתי סרט על הומואים שמתחתנים היא הזדעזעה. התקרבתי לספר לה, אבל לא אמרתי את המשפט עצמו. לאבא בכלל לא ניסיתי לספר. חיטטתי לו פעם במגירה וראיתי בגדי תינוקות. הוא חיכה שאתח¬תן. פחדתי לאכזב אותו״.
איך לדעתך היחס להומואים כיום בחברה?
"היה רצח מזעזע ב׳בר-נוער׳ ויש עוד כיסי בורות ושחור ומקומות של חשכה, אבל היום זה מיינסטרים. בזמני לא היה בהכרה שיש כזה דבר. כדאי שכולם יתייחסו להומואים כמו לסטרייטים. ישנם פוליטיקאים ודתיים שמדברים בצורה קשה וזו בעיה שלהם – חבל שזה רובץ על ההומואים בתוך הקהילות של אותם מנהיגים״.
הניסיון של גורמים בקהילה לעודד סלבס לצאת מהארון צורם לך?
״כל יציאה מהארון היא דבר כל כך לא פשוט וקל. כל אחד צריך למצוא את הזמן שלו. זה כל כך אישי, שאני לא חושב שצ-ריך להיות שליח ציבור. יש מספיק מוכרים שיצאו, לא צריך לכפות את זה בכוח על בן אדם. זה נוראי. העובדה שמישהו מפורסם לא אומרת שהוא לא בן אדם״.
למרות שאתה כבר מחוץ לארון שנים, יש מקום שעדיין קשה לך?
״הקושי הוא לא ציבורי אלא אישי. אני תוהה אם באמת יצאתי מהארון. לפעמים אני חושב שהקושי שלי למצוא זוגיות בא כי לא הודיתי. פתחתי ארון כלפי חוץ, אבל לא פתחתי עד הסוף את הארון שבתוכי״.
הערס הכי גדול
למרות שלוינשטיין נראה כלפי חוץ כמי שבא מרקע אליטיסטי אינטלקטואלי, הוא גדל במעברה בשיכון עירוני ליד קריית־ חיים בתנאי עוני ומחסור להורים ניצולי שואה. ״אני הערס הכי גדול", הוא מעיד על עצמו. "כל חיי חייתי בבועה מנותקת, שבה תמיד חשבתי שאני לא מוצלח, ואחרים נראו כאילו עשו את זה. היה לי יותר מזל משכל והייתי נאמן לעצמי״.

חוויה טראומטית שהוא נושא ומטשטש עם השנים הייתה מלחמת יום הכיפורים. לוינשטיין גויס ליחידת תותחנים ומצא את עצמו חסר אונים, עם נשק שלא ידע להשתמש בו, הולך אחרי מי, שלדבריו, היה מבולבל.
״אני זוכר איך נסענו לגולן ושם הת¬חיל הכאוס. קיבלנו הוראה שלא יורדים מהקומנדקר ונסענו בשדות. היינו צרי כים לקבוע עמדות בשטח הפתוח וראינו מיג סורי. בסוף הסתתרתי בחוץ והיו מלא רסיסים סביבי, היו אש וחום. בהמשך נסענו לכיוון מזרח וכששאלו בקשר מה הם הסי¬מנים הלבנים שעל הכביש, שמעתי, ׳שדות מוקשים, צא החוצה!׳
״בסוף הגענו לכפר סורי נטוש וכשהמפקד חשב שיש מחבל על המסגד, פחדתי שיהיה קרב מול מחבלים. התחלנו לאבד את זה. הסורים כבר פיצחו את הקודים שלנו ופינו אותנו למהנה סופה, איפה שכל גדוד השריון נהרג בקרב. ראיתי גופות, גוויות של סורים שהכניסו להם סיגריות לפה. הייתה ביזה של החילים שלנו, של מכתבים, מכונות גילוח, פריצות לארונות. תמיד חש¬בתי שבצבא אמצא מי שאומר 'אחריי:' עם ערכים, וכשראיתי איך הכל התנהל זה היה ההלם הכי גדול.
"הוציאו אותי משם אחרי שלושה חו¬דשים לירושלים, שם הפקתי ערב שיר׳ משוררים. סבלתי מהלם קרב ומגמגום ולא יכולתי לבטא את עצמי. לא יכולתי להגיד משפט בעברית. יצא לי הפוך. כל התחביר הלך, כמו אירוע מוחי. בפנים ידעתי מה רציתי להגיד ובחוץ יצא הפוך. חודש שלם הייתי ככה. היה מפחיד״.
איך הגמגום והלם הקרב השפיעו עליך?
״היום אני לא מגמגם, אבל שוכח שמות של אנשים וזה יותר מטריד אותי, זה מת¬סכל. ה־ום אנ־ זוכר את המלחמה כס־פור, כמו תסריט. לא הייתי לוחם ולא אמיץ, אלא אחד שנמצא בתוך סיפור מלחמה עם פיקוד שרצה להיות גיבור. הולכים לאיבוד, הפצצות מגיעות. יש בזה משהו קומי־טרגי. היום זה מצחיק, אבל כשאני שנזכר בזה אני נכנס לדיכאון ויש עצב נוראי. נפילה. כמו סרט גרוע שאני נמצא בו״.

אם יש דבר שלוינשט״ן הצטיין בו בחיים, מעבר ליכולת לצייר את תמונות חייו כסצנות, זה לדעת איך למצוא את עצמו מחוץ למסגרת. הוא בקושי סיים את לימודי המשחק שלו באוניברסיטה, למרות שסומן כהבטחה(״סבלתי כתלמיד, עמדתי על הבמה ולא ידעתי מה אני עושה שם"), ולימד תקופות קצרות בסמינר הקיבוצים, בקמרה אובסקורה ובבית צבי, שמכולם פוטר. בסופו של דבר, אחרי שהתחנן בבכי לניסן נתיב ללמד אצלו ונענה בשלילה, החליט לוינשטיין לצאת לדרך עצמאית, למקום שאיש לא יוכל להעיף אותו ממנו.
״כל מי שזרק אותי קלט שאני לא יכול להיות מנוהל אלא מנהל״, הוא אומר בחדות. לוינשטיין התחיל ללמד קשישים וצעירים ובהמשך הקים את הסטודיו למשחק במבנה שהוקם על ידי חנה רובינא. ״כל שנה אני שואל כמה לא יודעים מי זו חנה רובינא וחצי מצביעים״, הוא אומר בצער. ״עכשיו, אחרי שבאתי מפגישה עם הבימה שתשקיע בתחרות מלגות על שמה, כולם יידעו מ׳ היא״.

היום, מעבר למסגרת הפורמלית של שלוש שנות לימודים, הוא מעביר סדנאות משחק לקהל הרחב. ״עד לפני שש שנים ייתכן
שיכולתי לשרוד כשחקן בעצמי והיום לא, כי בית הספר עלה ברמה, אבל הייתי נותן לעצמי צ׳אנס״.

אילו יכולת, איזו דמות היית מגלם?
״ראיתי את הסרט ׳הנפילה׳ וראיתי את המשחק של מי שגילם את היטלר(ברונו גנץ –י"ל) זה היה הרוע בהתגלמותו, הטי-רוף, הכריזמטיות, החושך והיכולת להתא¬בד. אלו הדמויות הכי מעניינות, שיכולות לתת דרור ליצר שלך. הקריזות שלי מזכי-רות אותו. אני בטוח שהייתי עושה ׳היטלר׳ לא רק כועס, אלא אפילו שרמנטי".
אחרי שניסן נתיב הלך לעולמו וגרי בילו, מנהל בית צבי לשעבר, הודיע על פרישתו, לוינשטיין הפך לאוטוריטה בתחום. "נהייתי זקן השבט", הוא אומר בחיוך. "כששאלו אותי על ההבדל ביני לניסן וגרי, עניתי שההבדל בינינו זה שאני הכי צעיר והכי חתיך. כש¬פתחתי את בית הספר הם היו הדינוזאורים, הגולדה והבן גוריון, ואני הצוציק שמתפלח לשם. גרי חם יותר והיו לי איתו דאחקות ודיבורים, אבל מבחינתי הלכתי בדרכו של ניסן, שייסד כמוני והיה יותר קר, עושה 'שלום׳ ובורח. גם גרי עשה לי טובה שזרק אותי כמורה. הם עשו אותי״.
כמי שנדחה, הפכת למנהל שדוחה תלמידים כשצריך. פוזיציה לא קלה.
״כשאני נפרד מתלמידים שלא מתאימים אני רואה את עצמי כמי שעוזר להם, ילכו כל עוד נפשכם בכם׳. אחרי זה הם מודים לי. כשאני עומד מול תלמיד ומגיע למצב שהוא לא מתאים, זה לוקח זמן וקורה אחרי
שנתתי המון צ'אנסים״.

יצא לך להשתתף בסצנה קורעת לב של תלמיד שמתחנן להישאר והחלטת להחזיר אותו?
"יש סצנות. היה אחד שאמר ׳לא עוזבי, ואחר התעלף בחוץ, אבל אני כל כך ממוקד ושלם עם ההחלטה. יש כאלה, כמו סל׳ שרון, שאתה מבין שיתגלו. ויש כאלה שאתה מבין שאם תשתף פעולה, אתה מו¬ב¬ל אותם לחיים אומללים״.
משמעת לפני כישרון
לוינשטיין הוא אדם חמים, זורם, יצרי והומוריסט׳ הסוגר למשמעת, רודף סדר ומכור לניקיון. כמו שהוא יכול לתת אוזן קשבת, הוא יכול לפתע להתפרץ בזעם. ״אני מאמין שמשמעת קודמת לכישרון", הוא מסביר את משנתו. "ככל שמקב¬לים מסרים ברורים יותר, נמצאים במקום מחוזק יותר. אני גרמני ומאוד מקפיד, כי אנחנו מכירים כל כך הרבה מוכשרים וחסרי משמעת שהלכו לאיבוד ומצאו עצמם במסגרות אחרות״. בטח התלמידים מפחדים ממך.
"צריך לשדר גבולות, אבל הכוח הוא לא דרך פחד. אנשים נרתעים ממני לפעמים כי אני לא צפוי – אני יכול להיות מקסים ואז להתפרץ בכעס, אבל אני מטפל בזה. יכול להיות שזה נובע מדיכאון מסוים. הרמתי בית ספר לבד ושילמתי על זה גם בסוכרת, אבל אני לא דיקטטור. פעם, בכיתה שבה למדו אקי אבני, מיכל זוארץ ואסי לוי, בי¬קשתי שינקו אחרי הצגה, והכיתה לא הייתה מוכנה. לקחתי את הקופה והטחתי אותה ברצפה. קרה שאחזתי את היד של יעל הדר, כי חשבתי שהיא לא רצתה לנקות. כשהת¬חילו לדאוג לי אישית שלא אחטוף התקף לב – 'יורם, שמור על עצמך, הלב שלך׳ – הבנתי שזה לא אפקטיבי. הזעם שעולה לראש זה לא איכות חיים. אני לוקח כדורים, ציפרלקס, וזה עוזר לי, מאזן ומרגיע״.
טוב, הנה סיבה אמיתית להתפרצות זעם: בעידן הנוכחי התיאטרון פונה למקום מסחרי, מגייס כוכבים מוכרים, שהם לא פעם פחות מוכשרים מבוגרי בית כפר למשחק.

״הבימה לקחו מחוה, ׳סיגל׳, שצדי צרפתי ביים, ואת שני התפקידים הראשיים – של אריס סאן ועליזה עזיקרי – נתנו לשחקנים אנונימיים, ארז רגב והדר רצון. נתנו להם את הצ'אנס להחזיק הצגה על כתפיהם, והיא מצליחה. לעומת זאת, הייתה הצגה שהעברתי לתיאטרון מסחר׳, וההפקה החליפה קאסט והכניסו כוכב שלדעתי לא התאים לתפקיד. בעיניי זה היה פלופ. צריך לסמוך על הקהל שאם ההצגה טובה יגיעו, וכשלוקחים שמות ־ לאו דווקא".
אולי תלך להיות מנהל תיאטרון ותשנה את פני הדברים.
"אני שמח שאני מנהל בית ספר למשחק ואין ל׳ שום רצון לשנות את העולם ולנהל תיאטרון, כ׳ הסיכונים שאני ״כול לקחת פה מפעימים ולא בא ל׳ שסמנכ״ל כספים ״שב עליי כשהמכירות ירדו. אני נוגע בחומרים שתיאטראות לא יכולים לקחת על עצמם, כ׳ הם נמדדים על פי הכנסות ומפחדים להסתכן ועושים מיינסטרים. עשיתי הצגה שהתבססה על מקרה פה, על גנב כספים מהכיתה, אבל בהצגה שיצרו מ׳ שגנב היה המורה. אם זה היה תלמיד, זה היה נמכר כמו לחם וברגע שזה מורה אין לזה סיכוי, כי זה לא חינוכי".
בכל הנוגע לתרבות המקדשת סלבס לוינשטיין מאמין שאם אי-אפשר לנצח אותה, צריך להצטרף אליה. "אני אומר להם, בואו נראה איפה מרוויחים מהמצב הזה. התקשורת מתעניינת במפורסמים וזה מביא עיתונאים וצלמים, אז יצלמו גם אותם וזה יביא קהל ומנהלי תיאטראות להצגה. זה לא מה שהיה פעם וצריך להבין, אחרת הם ישבו ממורמרים״.

ועדיין, לא מציק לך לראות שוב ושוב אותם כוכבים כמו עפר שכטר, ליאור אשכנזי וצחי גראד קוטפים כל תפקיד?
"משגע אותי לראות אותן פנים בכל מקום. זה חוסר אומץ של כל אותם ערוצים ותיאטראות שמונעים מכסף ומרייטינג. הם זכו לעמדתם בזכות כישרונם, אבל זה פחות מרתק לראות אותה דמות מאתמול ואתה שואל, ׳אולי אני באותו סרט בכללי. אני מציע לעפר ולכולם שברגע שימצו את עצמם, ילכו ללמוד, כי יש מלא עפר שכטרים ואין לזה סוף״.
או עוז זהבי.
״הוא מוכשר, מקסים ויפה. הוא בא אלי ואני כל הזמן אומר לו 'שמור על עצמך', כדי שלא יאבד מהאותנטיות ויעשה טעויות של אובר חשיפה ושלא יתמכר לדבר הזה, התהילה, כי זה ממכר ונעלמים מהר. אני אומר לתלמידים שהכי קל לשכוח אותך. בשנייה שוכחים פה".
גם לוינשטיין מודע לעובדה שלא קל להתפרסם ואז להיכנס למסגרת. "אני יודע כמה קשה ללמוד משחק אחרי שמצליחים. יהודה לוי ישב ודיבר איתי ולא היה לו אומץ לזה. היום הוא עושה דברים מגוונים, אבל כשהוא רק הגיע הוא הסתובב סביב אותו ז׳אנר. לא כל אחד יכול לעצור הכל לשלוש שנים, אלא אם יש האטה. הרבה מהם באים בסוף ללמוד משחק, כמו רונה־לי שמעון שהייתה צריכה את הבסיס והבינה שיכלה להישרף מהר. גם אגם רודברג התחילה מההתחלה והיא כמו כל התלמידות ואם היא תהיה ילדה רעה, אשעה אותה. לא אעשה לה מה שהתעשייה עשתה ואין יחס ורוד, כ׳ זה מעוור. האתגר היה שתתמודד עם תפקידי מבוגרות, והיא הצליחה בצורה מהממת".
ב׳׳פרויקט Y״ היית המורה למשחק של המ¬תמודדים. עם השנים נוכחת שרוב פליטי הריאליטי התרסקו ונעלמו כמו שבאו.
״באמת השתתפתי ואני מחלוצי הריאליטי. בזמנו בערוץ Y היו כל מיני תכניות על סקס לצעירים והתפלצתי מהערוץ ומהתת־רמה שבה דיברו שם. לכל סלב היה מה להגיד על סקס, בעיניי זה היה פתטי. פנו אלי והחלטת׳ ללכת כדי להעביר מסרים אמיתיים על מה זה משחק, משמעת, חזון ושייקספיר, שזה לא רק עניין של פרסום, אלא גם עבודה קשה".
לא בטוח שהמסר עבר לדור הנוכחי רודף הפרסום.
״להיות סלב זו לא מטרה, אלא נועד לספק לך עוד עבודה. להתפרסם לא יכולה להיות מטרה. היום אתה מפורסם בתיאטרון ומחר בפלילים. זה מתעתע. אותו נוער שבא לריאליטי זה כמו הצגה שקמה ונופלת בסוף הערב. הם טובים לאירוע עצמו ולא כמותג להעביר הלאה. הם לא יושבים על שלוש שנות משחק, שאז יש במה להיאחז. אתה משחק את עצמך שם ואז נעלם, אלא אם אתה כמו אלירז שדה, שנהיה מנחה חינני, או שאת הופכת לדוגמנית וגם אז נעלמת."
טרגי
"כולם יודעים את המשחק. אולי בפרויקט Y לא ידעו את המחיר, היום רואים מה קרה להם. יש לי תלמיד מ'כוכב נולד' שהודח וסיפר איך ילדים השתחוו לו – וזה הרס אותו. אנשים שבאים לפה, גם פליט ריאליטי לשעבר, מבינים שהמקצוע טורף את יושיבו וכל שנה מחפש פרצוף חדש".
היית לארג'. כל חודש, שלא לומר כל שבוע.
"כן… ואז הם מבינים שלימודים ייתנו להם כלים לשרוד לא רק כשהם צעירים ויפים, אלא אפילו בגיל 70. כשאני רואה שחקנים נאבקים על הבמה אני אומר, 'תודה לאל שלא עשית אותי עקשן על משחק', כי אם הייתי כזה והייתי עובד מהאגו, לא היית מראיינת אותי".

עוד מחכה לאחד

לוינשטיין הוא שועל ותיק בתעשייה, אבל חדור להט כאילו רק אתמול התחיל. המטרה החשובה היותר בעיניו בימים אלה היא לקדם את פעילותו הקהילתית ולגייס מלגות ות¬רומות. "אני משווה את התלמידים כאן לחו״ל ובחלק מהארצות לא משלמים עבור הלימודים. יש פה מקרים קורעי לב, של תלמידים שצריכים לשלם 16 אלף שקל, שכר דירה בתל אביב, אוכל ונסיעות, והיכולת שלהם לעבוד מוגבלת. יש טרגדיות. תלמיד שאביו בסמים ונזרק מהבית, תלמידה שלא היה לה איך להגיע ואין לה כסף ואספו אותה תלמידים לפה. הם צריכים מלגות כדי לחיות בכבוד. הממשלה ומשרד התרבות צריכים לדאוג להם כי לא לכולם יש. אני מצטמרר מזה. איך אפשר לעבור תופת כזו?״
הרצון לחבר בין עולמות טמון בעובדה שהוא פתח את הסטודיו דווקא בשכונה התקווה. הוא לוקח אותי לסיור בשוק עם למפגש עם חברו הקצב. ״השיחות עימו הכי עמוקות", מתפייט לוינשטיין. ״בהתחלה נראה לי מפחיד להיכנס לשכונה, אך התאהבתי בה. הביאו לנו דברי מתיקה וראיתי את העושר התרבותי שבו יפעלו הסטודנטים ואיך ירוויחו מהשכונה. אני לא בא לפה כדי לתת, אלא כדי לקחת מהם. הבנתי שכדי שהשחקנים יתפתחו הם חייבים לפתח קשר עם הקהילה, להכיר טיפוסים, לשמוע סיפורים ולהפוך לחלק מהשכונה, כ׳ אולי הם יצטרכו לשחק את הדמויות. הם מחויבים בשנים ב׳ וגי לעבוד בתוך השכונה בדרמה ומשתפים פעולה בהפקות עם ילדים בעלי מגבלות, ילדי עולים, ילדי זרים, נוער בסיכון, דתיים, עיוורים וקשישים.
"דרך העבודה הקהילתית הם מגיעים להורים של אותם ילדים, שנחשפים בפעם הראשונה לתיאטרון. ההצגות של הפרויקטים הקהילתיים עולות הן בסטודיו והן בפסטיבלים בארץ ובחו״ל. לאחרונה ייצגה ההצגה ׳ילדי הלב׳ של תלמידי תיכון ׳ראשית׳ את ישראל והסטודיו בפסטיבלים נחשבים בגרמניה ובסקוטלנד והיא תגיע למדינות נו¬ספות".
בחזונו של לוינשטיין תוקם בנצרת שלוחה של בית הספר שלו יחד עם השחקן והבמאי הישאם סאלימן, שהקים שם תיאטרון. "אני יודע שהרבה חבריה ערבים לא מרשים לע¬צמם להגיע לתל אביב. זה בתהליך והייתי רוצה שהנוער העובד בנצרת ילמד אצלי ונביא את המורים שלי ושיום אחד יהיה מרכז תיאטרון שישלב שחקנים יהודים וערבים. חשוב מאוד לשלב בין תרבויות״.

קשה להאמין שיש לאיש הפעיל הזה פנאי בכלל, אבל כשהוא מתפנה אפשר לתפוס אותו מבלה עם הבנות שלו (״הדבר הכי טוב שע¬שיתי"), צופה ב ״האח הגדול" ("המום, מרותק ומזועזע מהאנשים, מהאגרסיביות ומחוסר ההקשבה. יש שם סצנות שגדולי המחזאים כתבו, זה מאתגר מהזווית המודרנית"), מפנטז על ירידה במשקל (״היה לי מאמן כושר איש׳, אבל לא יכולתי יותר. זה היה עינוי וע¬כשיו שמנתי") ואפילו מבשל (״בסופי שבוע אני אוהב להכין עוף סיני מוקפץ״).

אתה כבר בן 61. ההצגה חייבת להמשך רק צריך למצוא איזה בן זוג וזהו.
"יש חבריה בני עשרים שמתנהגים כמו בני מאה. אין לי קר״סיס, אני ח׳ עם צעירים כל ימיי ולא אוהב להסתכל על עצמי במראה. כשאני מצחצח שיניים, אני מסתכל על השיניים וכשאני מגלח את הראש אני מסתכל עליו, אבל לא על הכלל. ובכל זאת, אני אופטימי ועד היום לא ויתרתי. הכל אצלי בא מאוחר, אז אני עוד מחכה לבחור שיקפוץ על״, כמו בסרטים. כל העתיד עוד לפניי״.

כולם היו בניי – לוינשטיין נזכר בתלמידים המפורסמים

איילת זורר: ״אצלי היא גילמה מפלצות מכוערות עם בוץ, ובחוץ לא יעזו לתת לה תפקידים כאלה, שבהם היא תפרח. יש בה משהו, כמו נסיכת קריסטל, ותמיר היא משחקת דרמות מתח, אבל היא קומיקאית ענקית והייתי שמח אם היא הייתה מראה את זה. הכרנו בסוף שנות השמונים כשבלילות הלכתי למועדונים, מנסה לצוד יפים ויפות לסוכנות דוגמנות שהייתי חלק ממנה ובסוף עזבתי. היא היחידה שהצעתי לה לבוא בלי אודישן בגלל הפרסונה, היופי הפנימי והחיצוני. יש בה משהו סגור וזהיר. להכיר אותה זה מסע בלתי נגמר״.
אקי אבני: ״היו לי הרבה דיבורים איתו בזמנו. בהתחלה הוא לא הלך למקום שקיוויתי. באל־אי׳ אין תיאטרון ויש אלפי אקי, ופה הוא מיוחד. קל ללכת לאיבוד. הוא שחקן תיאטרון מצוין ועשה פה תפקידים שלא ישכחו. אני נורא שמח שחזר בחודשים האחרונים לתיאטרון״.

טלי שרון: ״כשהגיעה היא הלכה עם מכנסי חאקי קצרים, וירדתי עליה שהיא נראית כמו פלמ״חניקית שהולכת לייבש ביצות או לסלול כבישים ואמרתי לה את זה. בשנה ג' פתאום ראיתי כוסית מדהימה. יש לה איכויות של חו״ל והייתי רוצה לראות אותה יותר בתיאטרון".

רון שחר: ״דרכינו נפרדו בשנה השנייה. שנה אחר כך הוא ביקש לחזור ואמרתי ׳לאי, ורק כשבא שוב הסכמתי. את השינוי הוא עבר בראש ואם הייתי מקבל אותו מיד, זה לא היה עובד עליו. לקחתי את הסיכון והוא חזר ועשה תפקידים מצוינים. צר ל׳ שהוא לא עובד בתיאטרון״.

זהר שטראוס: ״מוכשר ועשה תפקידים מובילים. למה הוא לא נהיה ליאור אשכנזי? כי יש בליאור משהו נוצץ, גם ברכילות. זהר יותר מרובע מליאור, הוא לא עשה כתבה על סמים ואין לו יחצן שדוחף אותו".

קארין אופיר: "אני חושש שהיא הגיעה צעירה מדי לבית הספר, התחתנה, התגרשה. אביה היה ה־מיתוס והיא קומיקאית אדירה ומשובחת. התקשורת בזמנו עטה עליה. היא רוצה לחזור ומפספסים אותה״.

אסי לוי: ״נערת מועדונים שהגיעה אליי עם סרבל לבן ואני זוכר שלא התרשמתי בהתחלה. היה בה משהו מבלבל שנורא הדאיג אותי. בהתחלה הייתה לי תחושה שהיא לא מתקדמת בתפקיד, וכשהגעתי לראנים הייתי מחוויר ממה שעשתה. אבל ביום ההצגה היא הייתה עושה תסרוקת ומפציצה״.

שני כהן: ״היא מיד התחברה למזכירה ותפסתי את ראשי, ׳הנה, הגיעה פקה פקה׳. היא דיברה וצחקה והכל היפר. הבנתי שיש לי פה קטע עם קשקשנית ולאט־לאט גיליתי את ההברקה. אני רוצה שתחזור לתיאטרון, היא זמרת מצוינת ויש לה יכולות דרמטיות. אני מחכה ששני תחקה אותי״.