מאיר דביר (1931-2018)
יו"ר הנהלת העמותה של הסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין מיום הקמת העמותה ועד לפטירתו (1996-2018).
דר' מאיר דביר ז"ל נולד בשנת 1931 בצ'כוסלובקיה ועלה לישראל בשנת 1946. במסגרת שירותו הצבאי בחיל האוויר הוא עבר קורס קציני אלקטרוניקה בארצות הברית ומונה לראש מדור אחזקת אלקטרוניקה בחיל. דביר, דר' לפיזיקה מטעם האוניברסיטה העברית, מילא שורה של תפקידי ניהול ותפקידים ציבורים, בין היתר כיהן כמנכ"ל אלתא, האחראי על המחקר והפיתוח בתעשייה האווירית, חבר דירקטוריון של בנק לאומי, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל ובהמשך מונה למנכ"ל אלסינט ויו"ר זמני של תע"ש.
מילים לזכרו של דר' מאיר דביר
אמנון נויבך, חבר הוועד המנהל של העמותה:
דר' דביר היה איש יקר, ערכי ומופת מהמעלה הראשונה. איש מיוחד, נעים הליכות עם כל אדם בכל רמה ודרגה, כאדם לאדם ולא כמנכ"ל לעובד. אנושי, עממי. דיבר אל העובדים בתע"א בגובה העיניים ללא התנשאות, תרם רבות בכל תחום בו עסק.
מאיר שלט ביריעה רחבה של טכנולוגיות ומערכות בחזית הידע העולמי, הצטיין בזיהוי תהליכים ניהוליים ומגמות טכנולוגיות ארוכי טווח.
הוא החל את עבודתו בתמ"מ – מפעל הניווט והאופטיקה של התע"א ובמשך עשרות שנים אחז בהגה הניווט והפיקוד, עד שהגיע לתפקיד המנכ"ל של התע"א. הוא עמד בראש תכנית טכנולוגית בתחום ניווט אינרציאלי. בהמשך, כיהן כמנהל מפעל תמ"מ וכמנכ"ל אלתא – חברת הבת של התע"א בתחומי מכ"ם וניווט טילים. בתפקידיו האחרונים כיהן כסמנכ"ל התע"א למחקר ולפיתוח וכמנכ"ל התע"א.
בתפקידיו השונים, במיוחד כסמנכ"ל למו"פ, קידם פרוייקטים פיתוח בתחום בהתעופה הצבאית והאזרחית, טילים שונים, מערכות נשק מגוונות, מערכת ניווט ומערכות אלקטרוניות מהמובילות בעולם, כלים בלתי מאוישים, ומערכות נשק ימיות. מעולם לא נרתע ועודד התמודדות עם אתגרים בחזית הידע.
על אף העיסוק בתחומים טכנולוגיים, דרש שהניהול יהיה עסקי, רווחי, תחרותי ברמה עולמית ובניהול כספי קפדני, כתנאי להצלחת החברה.
תרומתו לכלכלת המדינה וביטחונה הייתה רבה.
כמחנך הטמיע דר' דביר בעובדים ובמנהלים חתירה לערכי מצוינות, הנעת צוותים להישגים טכנולוגיים, ליוזמות ולנחישות. הוא הוכיח בתבונה רבה כי במדינת ישראל הקטנה מצויים כוחות רבים, בעלי יוזמה שאם יופעלו נכון, מתוך אחריות אישית כוללת (טכנית ועסקית) ניתן לממש איתם בהצלחה אתגרים שרק מעטות מבין מדינות העולם מסוגלות לעמוד בהם.
מאיר היה מקור להשראה של מנהיגות, חכמה, דוגמה ומופת.
תמי, בתו של דר' מאיר דביר:
אבי, מאיר דביר נולד כמיקולש דוייטש בשנת 1931 כבן בכור למשפחה חסידית ענייה בעיירה אושגורוד בהרי הקרפטורוס. בפורים 1944 חגג את בר המצווה שלו. חודש לאחר מכן, לאחר שהות בת שבוע בבית חרושת ללבנים, לשם גורשו כל יהודי אושגורוד בידי שוטרים הונגרים, נשלח לאושוויץ עם משפחתו.
לרמפה של בירקנאו הגיעו לפנות בוקר. בסלקציה עמד עם סבו דויד, אימו ברכה ואחיו יוסף, שמעון, יהודה ויהודית הקטנה בת השנתיים. בהבזק של רגע ביקש רשות מאימו להצטרף לאביו שעמד בתור עם הגברים והיא הסכימה. לאחר שחבר לאביו עבר לידם אסיר יהודי ששאל אותו לגילו, 13 הוא ענה, אתה ודאי מתכוון ל-15 ומיקולוש אישר.
לקראת סוף חייו כשהחל לספר על המלחמה, הקפיד לספר על רגעי המזל שנקרו על דרכו. אחרי יום בבירקנאו, הגיעו למסקנה שהסביבה אינה טובה בעיניו. הוא פנה לזקן הבלוק וסיפר לו ששיקר וביקש להצטרף לאימו ואחיו. זקן הבלוק נזף בו ושלח אותו חזרה לצריף.
במחנה הריכוז "גרוס רוזן", אליו נשלח מבירקנאו, האסירים חצבו עיר תת קרקעית בהר, פינו סלעים בידיים חשופות. אחד המהנדסים הגרמנים שזיהה את יכולות החישוב יוצאות הדופן שלו, הטיל עליו מטלות מדידה והיה משאיר לו לחם במסתור.
שלושה חודשים לפני תום המלחמה, גורש בצעדת מוות למטהאוזן שבאוסטריה.
אביו יחזקאל, נשאר בגרוס רוזן ומת מאפיסת כוחות חודש לפני תום המלחמה.
מיקולוש שרד את מטהאוזן עם בן דודו שמעון. חזר לעירו וברח ממנה כי לא רצה להישאר תחת שלטון סובייטי. לאחר מסע בן שנתיים, כולל מסחר לא חוקי והרפתקאות ברחבי מזרח אירופה עם בן דודו, איתר אותו דוד ששרד ודאג לקשר אותו לעליית הנוער". שם הפך גם ממיקולוש למאיר ועלה לישראל בספינת המעפילים "החיל העברי". הצוות האיטלקי של הספינה מרד וסרב להמשיך במסע. אנשי הפלמ"ח בסיוע הנערים העולים, השתלטו על הספינה. היא נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למחנה המעצר בעתלית. לאחר ששוחרר, נשלח למוסד דתי של עליית הנוער ושם עוברת שם משפחתו לאשכנזי. למאיר אשכנזי, נער בן 17 הייתה אומנם השכלה רשמית של כיתה ד' אך לאחר בחינה בתלמוד הוקפץ לכיתה י'. הוא לא הבריק במסגרת הלימודית שנועדה להקנות לו מקצוע והוחלט לשלוח אותו לסמינר למורים בירושלים. בדרך פרצה מלחמת העצמאות והתוכניות להשלמת ההשכלה נדחו. רק כשחתם קבע כקצין בחיל האוויר השלים סוף סוף בגרויות בלימודי ערב וכשנשלח על ידי הצבא לארצות הברית לקורס קציני אלקטרוניקה, למד אנגלית. במהלך חייו למד אבי ודיבר צ'כית, הונגרית, איידיש, גרמנית, עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית וקוריאנית (אותה למד לצרכיו באמצעות קלטות במהלך ריצות הבוקר שלו). לקראת הנסיעה שלו למעבר לים נדרש מאיר לעברת את שם המשפחה שלו. הבחירה בשם החזירה אותו למחנה גרוס רוזן. יום אחד אספו את כל הנערים ששמותיהם החלו באותיות א' ו ב' ושלחו אותם חזרה לאושוויץ. מאיר בחר אז באות ד' וכך הפך לדביר.
כשהשתחרר מהצבא החליט ללמוד פיזיקה והשלים דוקטורט. יום אחד קרא ראיון עם סגן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שפרש את חזון התעשייה האווירית. מאיר דביר כתב לו, כי ירצה להשתלב בחזון שלו. פרס הסכים וכך החלה קריירה מפוארת בתעשיית האווירית ועליה יספרו אחרים.
אילנה, חברתו לחיים:
מאיר היה אדם של היגיון ומספרים. בעל עוצמה אישית. מאגרים עצומים של ידע, חשיבה מקורית, עמדות חד-משמעיות בתחומי הכלכלה ונחישות שאינה מתפשרת בכל הנוגע לצדק ויושר.
ובצד כל אלה, עמוק בפנים, שכן לב גדול שהייתה בו רגישות לזולת וגם לאומללות האדם.
לא בנקל היה לראות את הצד הרך והשביר של מאיר. פן זה, שהיה חבוי עמוק בפנים עלה ובצבץ אל מול יצירות אומנות-ספרות וציור, אך בעיקר קולנוע ותיאטרון.
וכך נכון להבין גם את גישתו לסטודיו – הדאגה להיבטים הכלכליים, לעצמאותו וליכולת צמיחתו כגוף חינוכי ומלמד לצד היותו ארגון, המחייב את תלמידיו התנדב ולהעניק מיכולותיהם ומכישוריהם לאחרים, במיוחד לחלשים ולעזובים.
לצד אחריותו לפן הכלכלי הייתה למאיר רגישות רבה להישגי הסטודיו בכלל ואלו של יורם לוינשטיין בפרט. כמה טוב היה לראות את גאוותו על הצלחות של בוגריו הסטודיו ועל הצלחות של ההפקות השונות.
מרגש במיוחד היה לראות אותו מתרגש במהלך הצגה דרמטית או מחזמר – ולשמוע אותו מפרגן בגאווה "זה בית הספר למשחק הכי טוב בארץ", כמובן מבלי שהזכיר כי גם לו יש תרומה זעומה בתוך המכלול.
הכאב על לכתו גדול ואינו ניתן להכלה, אך משמח לחשוב כי בישיבה של מעלה הוא מחייך בסיפוק, בגאווה ובתקווה שכך ימשך גם להבא.
צח אוריין- אוראץ', חבר הוועד המנהל של העמותה:
את מאיר דביר ז"ל הכרתי במסגרת ישיבות הועד המנהל של העמותה. מפעם לפעם נפגשנו גם בהצגות הסטודיו. כמעט תמיד מצאנו לנכון להחמיא זה לזה, כשני הורים גאים על איכות ההצגות ועל כישורי התלמידים, השחקנים "שלנו".
בשבילי, מאיר הוא חלק בלתי נפרד מהסטודיו ורק לאחר מותו נודע לי סיפור חייו. לפני כן לא ידעתי על ימי האימה שעבר במהלך השואה. לא על תואר הדר' ולא על עברו המפואר בניהול בכיר של מפעלים רבי חשיבות ומעש. אבל כן ידעתי ובעיקר הרגשתי מהמפגש הראשון שלנו כי מדובר ב"מענטש". לאורך השנים בהם זכיתי להכירו התרשמתי מנועם הליכותיו, חוכמתו, היושרה שלו, עד כמה הוא סקרן, קשוב ובעל חוש הומר, ובעיקר כפי שהעידו תמיד עיניו הטובות אדם עם טוב לב כובש.
יורם לוינשטיין, מנכ"ל הסטודיו:
דר' מאיר דביר ליווה את הסטודיו כיושב ראש הנהלת העמותה מיום הקמתה בשנת 1996, ועד לפטירתו ב26.04.18.
הרבה בזכותו הגיע הסטודיו להיות בית ספר למשחק מוביל בתחומו בארץ.
דר' מאיר דביר היווה עבורי השראה, למדתי ממנו רבות במגוון תחומי החיים: ניהול, פוליטיקה, מהלכים מדיניים וכלכליים ואפילו על איך מטוס טס ואיך הוא ממריא…
מאיר היה מורה דרך עבורי וליווה אותי בניהול בית הספר.
בכל מפגש עמו שתיתי בצמא את דברי חכמתו, הוא היה נערץ על כל צוות העובדים שאהבו והעריכו אותו מאוד .
שמחתי שהייתה לדר' מאיר דביר, שבא מתחום המדעים, הפיזיקה והכלכלה, את האפשרות להיות יושב ראש למוסד אומנותי המכשיר את מיטב השחקנים בתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.
