מחזה: שירת הלויתן
מחזאי:אנתוני מנגלה
דמות: סטלה
חדרי שינה של גברים. יום אחד מישהו יעשה עליהם מחקר.(צוחקת) אני, כנראה.
אני די מפחידה, תדעי לך. (היא מוציאה חומר להסרת איפור עיניים מתיק היד שלה, מנגבת את המסקרה) עם גברים. זה נראה כמו תשוקה. אבל בעצם זה תיעוב.יש משהו שאני עושה, אם אני נוחתת על מאצ'ו אמיתי, את יודעת כמו בקריקטורות, לא מפסיק לספר לך איזה גוד-טיים הוא הולך לתת לך- איך את הולכת לצעוק ממנו, ואת כל זה הוא לוחש לך באוטו שלו פה גדול מלא מה שלא יהיה, שום או שמן או סיגריות כי הוא מת לתקוע את הזין שלו דרך הטייטס שלך באיזה מגרש חנייה כדי לא להתמודד איתך אח"כ, את יודעת, כי אין להם שום רגשות, שום דבר… עיניים מתות, גוף מת. אז זה מה שאני עושה, אני נותנת לו את הקלישאה של פלייבוי, ככה. מלקקת את השפתיים. מלטפת את עצמי, צורחת קצת, עושה את עצמי נבהלת כשהוא יוצא מהתחתונים שלו. כאילו, אחוזת אימה- ואני בכזו אקסטזה בסיבוב הראשון. אני תמיד משתדלת לשבור דברים בחדר השינה שלו. רצוי דברים יקרים- כי אני כ"כ חרמנית- ואני זורקת כל מיני מילים גסות. כמה דקות אח"כ..טוב, הוא שוכב עם פה פתוח, מחייך, רושם לי פלוס גדול כולו ישן. אז אני עוזבת אותו לקצת, ואז מנשקת אותו כאילו זאת אהבה ואז אני מבקשת ממנו סיבוב שני. טוב! עכשיו הוא צוחק קצת. עצבני קצת, המאצ'ו הגדול, פוחד קצת… אם מגיעים לסיבוב שלישי הוא כבר לגמרי בפאניקה, ובסיבוב הבא אני דואגת שהוא יתפרק לגמרי. אני מופתעת, אני מאוד מאוכזבת שהוא לא מסוגל עוד פעם. אני אפילו מתרגזת עליו. ואז אני מתלבשת וחוזרת הביתה ועומדת מתחת למקלחת ומגרדת אותו ממני ואם הייתי מסוגלת לסבול מים רותחים הייתי מרתיחה את עצמי עד העצם. תיראי, זו התרומה הקטנה שלי לאיזון בעולם. אם את מחזיקה למישהו את היד, יש לך רק יד אחת פנויה לתפוס לעולם בביצים.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
