מחזה: שירת הלוויתן
מחזאי: אנטוני מינגהלה
דמות: סטלה

הם באמת קיימים קרוליין. זה לא הדימיון שלי. יש משהו שאני עושה שכבר עשיתי.
אם אני נופלת על מאצ'ו אמיתי שלושה כוכבים… את יודעת ,כמו בקריקטורות. לא מפסיק לספר לך איזה גוד טיים הוא הולך לתת לך, איך את הולכת לצרוח ממנו… את יודעת כמו טובעת. ואת כל זה הוא לוחש לך באוטו או צורח לך בפנים על הסוזוקי. פה גדול מלא מה שלא יהיה שום או שמן או עשן סיגריות וברוט תמיד ברוט או זרג או שפיך או איזה שם שהם מפנטזים בשביל הריח המגעיל שמסתיר ריח מגעיל אחר שהוא הריח שלהם מתחרמנים עלייך. והם רוצים לתקוע אותו דרך הטייץ שלך באיזה מגרש חניה כדי שהם לא יצתרכו להתמודד איתך אח"כ כי אין להם שום רגשות שום דבר, עיניים מתות גוף מת.
אז זה מה שאני עושה. אני נותנת לו.. מר שבעת פלאי תבל… אני נותנת לו את הקלישאה של הפנטהאז, ככה. מלקקת את השפתיים, מלטפת את עצמי, צורחת קצת.. עושה את עצמי נבהלת כשהוא יוצא מהתחתונים, זאת אומרת אחוזת אימה. ואני בכזאת אקסטאזה בסיבוב הראשון.. אני משתדלת לשבור דברים בחדר השינה שלו, רצוי דברים יקרים, כי אני כלכך מחורמנת, ואני צועקת צורחת כל מני מילים גסות.
אני יכולה לגמור עם זה תןך כמה דקות, ואז, טוב, הוא שובב עם פה פתוח מחייך, אושם לי פלוס גדול, שלושת רבעי ישן. אז אני עוזבת אותו לכמה דקות, ואז אני מנשקת אותו כאילו זאת אהבה, ואני מבקשת ממנו סיבוב שני. טוב עכשיו הוא צוחק קצת. עצבני קצת, מר פלאי תבל.. פוחד קצת. אבל זה יהיה סיפור ענק לספר לח'ברה שלו מח בבוקר: " הייתם צריכים לראות את השרמוטה הזאת היא כל הזמן רצתה עוד!" אז הוא עושה סיבוב מספר שתיים. לפעמים, עושעה סיבוב מספר שלוש, אולי. אבל אז הוא מאבד שליטה, והוא מודאג וכואב לו והוא לגמרי בפאניקה. ובסיבוב הבא אני דואגת שהוא יתפרק לגמרי. אני מופתעת. אני מאוכזבת שהוא לא יכול עוד פעם. אני אפילו מתרגזת עליו.
ואז אני מתלבשת וחוזרת הביתה.. ועומדת מתחת למקלחת, ומגרדת אותו ממני.. ואם הייתי מסוגלת לסבול מים רותחים הייתי מרתיחה את עצמי עד העצם.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן