לימור ניסני שושני
יש שת"פים שפשוט מחממים את הלב, בעיקר אם בזכותם אנשים גוברים על מוגבלויותיהם וממקדים את תשומת הלב בכישרונותיהם, ביכולתם להפוך לגיבורים לערב אחד, או שניים. כזה הוא "שחור לבן" – ערב של סצנות ומונולוגים מתוך מחזרות אמריקאיים ושיראליים, שת"פ בין שחקנים מהסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לקבוצה של לקויי ראייה ועיוורים מהמרכז לעיוור של עיריית ת"א-יפו – המוכיח שהמגבלה הפיזית אינה עומדת כמכשול מול רוח האדם. כל אחד יכול, גם אם העיניים אינן במיטבן כדי לכוון למטרה ולירות חץ מוצלח מאד.
את הערב ביימו ניב פטל (25) ואיתי פולישוק (30), שני שחקנים, בוגרי שנה ג', מוכשרים ונמרצים, שישחקו מהעונה הקרובה על במות תיאטרון באר שבע ובין לסין. "בהתחלה לא ידענו איך לעבוד איתם", מודה פטל, "אבל מצאנו דרכים לעקוף את הבעיה. עבדנו על תרגילים של זיכרון חושי, שבהם מפעילים את הגוף על פי זיכרון חוויות קודמות, והבנו שיש להם אפילו יתרון מסוים, כי לפעמים הראייה דווקא מכשילה. עקפנו את החוש הדומיננטי, ושמנו דגש על חושים אחרים. זאת הייתה חוויה מעניינת".
"חלק מחברי הקבוצה, מצליחים לזהות חפצים לבנים", ממשיך פטל ומסביר כיצד הוא ופולישוק התמודדו עם הקשיים, "אז צבענו אביזרים רבים לבלן והנחנו אותם על רקעים שחורים כדי שיבלטו. הקירות והרצפה צבועים בשחור, ועליהם מסומנים קווים לבנים, שמהווים סימני דרך לשחקנים בזמן המופע. הקושי הפך אותנו ליצרתיים יותר".
"העלאת הערב תרמה גם לי, למדתי איך להוביל שחקן לתנועה על במה", מודה פטל ומציין ש"דרך העבודה, עם חברי הקבוצה, העמקתי את הלימוד שלי. הם הביאו את הלב שלהם להצגה, אנשים שלא ממורמרים מהמצב הפיזי שלהם, כולם נמצאים במקום של קבלה והבנה שאפשר לעשות הרבה מאד עם שיש".
את דבריו של פטל מחזקת אלה וויא, לקוית ראיה, מלאת חיות ועדינות, שמשתתפת בערב. "ניב ואיתי חיפשו דברים שנתחבר אליהם וקלעו בול. אני משתתפת, לדוגמה, בסצנה "חשמלית ושמה תשוקה". יש גם סצנות מתוך "פרפרים הם חופשיים", "הזוג המוזר" ואחד של חנוך לוין, "שר בממשלה". תמיד הייתה לי זיקה למשחק, והמפגשים בסטודיו פיתחו את הצד הזה בי. ממש פרחתי שם".
האם מגבלת הראייה היוותה קושי רציני עבורך?
"נתקלנו בקשיים בלמידת הטקסטים, שזה העיקר. הרי לא רואים את המילים עצמן, אז הקליטו עבורנו את כל הטקסטים. היינו מדברים כל יום בטלפון, מחייגים אחד לשני ועושים חזרות במשך שעות. היו גם כל מיני אי הבנות משעשעות. באחת הסצנות, אני צריכה לאחוז במטאטא, ולא מצאתי אותו, כי לא ראיתי אותו. אז הבנו שצריך לצבוע את כל האביזרים בלבן וזה פתר את הבעיה".
"היה גם קטע שהייתי צריכה לתפוס חתיכת נייר, והמזגן העיף אותו, והנייר נעלם לי ממרחב הראייה. אבל התגברנו על הכול. הבמאים דאגו לנו כל כך. הם עשו את הבלתי אפשרי ויצרו את האפשרי בשבילנו. הצלחנו להתעלות מעל הקשיים בזכותם, וזה כיף לא רגיל. כן, אני לא רואה, אבל אני עובדת, לומדת, משתתפת בהצגות תיאטרון. אני עושה הכל, אבל קצת יותר לאט ועם יותר עזרה. אבל אני עושה".
