רוצה לרקוד, יורם
בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין נמנעו עד עכשיו מלהעלות מחזות זמר. "קומפני" של סטיבן זונדהיים שובר את המסורת ומביא לבית הספר לא מעט כבוד והרבה מאוד קהל. רפי ניב, במאי ההצגה, בשיחה על תיאטרון, כוריאוגרפיה ומה שביניהם
איתי שטרן 27/12/2006
סטיבן זונדהיים מעולם לא היה מוכן לשמוע שעושים ממנו בידור להמונים. היוצר הייחודי שחי בניו יורק של המאה הקודמת מעולם לא עשה כבוד לתכנים רווי קיטש ומלודרמה, מה שלא מנע ממחזותיו להפוך למופת תיאטרוני. הוא הספיק לזכות בתשעה פרסי טוני, יותר מכל מלחין אחר בעולם התיאטרון אי פעם, ושלח את ידו גם בהלחנה לסרטים שזיכו אותו גם בפרס האוסקר על הלחנת פס הקול של "דיק טרייסי".
הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שלא העלה מחזות זמר עד כה, הפקיד בידיו של רפי ניב את ההזדמנות הראשונה לעשות זאת עם מחזה של זונדהיים העונה לשם "קומפני". ההצלחה הייתה מעל ומעבר למצופה. במשך ארבעה שבועות, אולם התיאטרון היה רווי עד אפס מקום. הביקורות הללו, וזונדהיים רשם ניצחון ראשון בנקודות דווקא בבית הספר שהדיר רגליו מהז'אנר שנחשב לא פעם לנחות.
ניב,
שביים בעבר מספר מחזות זמר עבור "בית צבי" ("גריז", "פיטר פן" ועוד) קיבל לידיו את הסטודנטים של שנה ג' בסטודיו ויצא איתם לעובדה ממושכת בת שנה. "קומפני" מביא את סיפורו של בובי, בחור ניו יורקי שלא מצליח להיפרד מעולם הרווקות, בעוד שחבריו וחברותיו נישאים ומקימים משפחות. האתגר לביים את זונדהיים, על שלל האתגרים ההפקתיים, רק פיתו את ניב לצלול לנבכי המחזה של מי שהוא מגדיר כיוצר "על זמני".
"אני לא רואה במחזמר ז'אנר בידורי, וזונדהיים מספק את החומרים הכי טובים" מסביר ניב את הבחירה לביים את המחזה הנוכחי. "המוזיקה שלו מיאוד תיאטרלית ונכנסה מזמן לפנתיאון. אני חושב שמדובר בחומר מעולה לשחקנים, ליוצרים ובסופו של דבר גם לקהל. המחזה הזה אומנם ממוקם בניו יורק אבל הוא בקלות יכול היה לקרות גם בתל אביב".
הנושא דווקא לא לעוס
מה גרם לך לרצות לביים דווקא את "קומפני" ולא מחזמר אחר של זונדהיים?
"אני הכרתי את המוזיקה של "קומפני" כבר לפני המון שנים ותמיד אהבתי אותו. לפני שנתיים ראיתי את הכיתה של יורם לוינשטיין וקלטתי שהם מאוד מוזיקליים וכבר אז חשבתי שכדאי יהיה להעלות את זה איתם. גם לילך סגל, המנהלת האמנותית של הסטודיו, התלהבה מאוד ומשם הדרך לתרגום ולעבודה על הדמויות, הייתה קצרה מאוד. זו הייתה הגשמת חלום עבורי, כי הייתי ממש מאוהב בחומר הזה".
אתה לבטח מודע שכל תוכנית טלוויזיה עוסקת היום בעולם הרווקות. לא חששת שהנושא הזה הפך מעט לעוס?
"האמת שהנושא הזה יכול לקבל טיפול מכל כך הרבה כיוונים, כך שלא ממש חששתי מהעניין. מה עוד שאני חושב שזונדהיים עשה את זה בצורה כל כך אנושית, אישית ועמוקה, שזה לא יכול לצאת משעמם. אפשר לראות גם את התגובות של הקהל. רגע אחד אנשים שואגים מצחוק ורגע לאחר מכן אנשים מזילים דמעה. עובדה נוספת היא שלא מעלים הרבה את זונדהיים בארץ, בגלל שהוא מורכב יותר מהרגיל. אנחנו הוכחנו שלמרות המורכבות הזו, הוא גם מאוד מתקשר ואני חושב שזה הישג גדול מאוד".
מצאת הבדלים בעבודה על "קומפני" בהשוואה למחזות דרמטיים שביימת בעבר?
"ממש לא. עבדנו על זה כמו על מחזה דרמטי עם אפיון ועומק של הדמויות, רק שנוסף לזה משטר עבודה שהיה קשור למוזיקה ולכוריאוגרפיה. זה ממש כמו מחזה קלאסי, עם תוספות. הכל קורה בניו יורק, התלבושות הכי מעודכנות, וכל הסיפור מתרחש בראשו של בובי. כל אחד עבד עם המון אהבה לחומרים שניתנו לנו והיה כיף גדול".
נשמע שמישהו קיבל השראה מ"סקס והעיר הגדולה".
"העניין הוא ש"סקס והעיר" נכתב הרבה אחרי המחזה הזה ואין ספק שגם הוא נכנס לרשימה של דברים שהשפיעו עלי בתור במאי. אני חושב שבמקום מסוים כל כל סרט שמתרחש בניו יורק ומדבר על אנשים צעירים, הוא רלבנטי באותה מידה".
