מחזה: קרום
מחזאי: חנוך לוין
דמות: קרום
קומי לתחייה, נבלה יקרה, והעירי בי מחדש את אמונת-ילדותי שכוחותייך הם בלתי מנוצחים. קומי, את שהולדת אותי וגידלת אותי ועלייך סמכתי שיום אחד תגאלי אותי, שיום אחד תקרעי מסכה ומאחורי חזות הסבל והשממה יתגלו פנים של אושר ואנחנו נצחק, נצחק על החלום הרע שחלמנו. קומי, אמא, והיכנסי הבייתה להכין לי ארוחת צהריים, כי אפשרות אחרת אני לא מקבל. לא מקבל. לא מקבל.
[משמיע נאקה כעומד לפרוץ בבכי, אך מצליח להבליג.]
לא לא, עוד לא, לבכי כזה אני עוד לא בשל.
[שוב גואה בו הבכי, אך הוא מצליח להבליג.]
לא, יש זמן לצער נורא כזה, ואני עוד לא מוכן. יותר מאוחר. צריך להתכונן, צריך לאסוף כוחות, לאכול טוב, לישון טוב, להתעמל כל בוקר. צריך להבשיל, צריך להתחזק לקראת היום הזה, והיום הזה יגיע, ואני אפרוץ בסערת-רגשות גדולה, וגל בכי אדיר ישטוף אותי, וכל מחילות הנפש תיפתחנה, ואני אבכה ואבכה, על הכל, על אמי וחיי ואהבותי, ועל כל הזמן המבוזבז שלא ישוב, ואני אפרוץ לעולמים את המחנק, ואז אהיה טהור ורענן – ביום הזה, שאני מאמין שעוד יגיע – טהור ורענן ומוכן סוף-סוף לקראת החיים.
[שוב גואה בו הבכי, ושוב הוא מצליח בקושי להבליג.]
עוד לא. אני אתעמל בכל בוקר. אחר-כך.
[הקברן מושך את העגלה. קרום הולך אחריה. יוצאים.]
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
