מחזה: פאניקות קטנות
מחזאי: קלייר מקינטייר
דמות: ג'ו

אילו יכולתי לגבוה בעשרה סנטימטרים,לשמור על אותו משקל שיש לי עכשיו, אז הייתי ממש גבוהה .ורזה. הייתי מותחת את כל השומן לרגליים שלי, עד שהן היו ארוכות ודקות… ואז הייתי הולכת לברים מפוארים, מעשנת סיגריות מנטול , עוטפת איזה כסא בר ברגליים החדשות שלי, אוספת את השיער למעלה שיהיה אפשר לראות את הצוואר … תחתוני משי עם הרבה תחרה וביריות .זה מה שהייתי לובשת .!לא הייתי לובשת שום דבר חוץ מזה- כי זה מקלקל.. הייתי מחייכת המון, לא הייתי צוחקת, לא הייתי פורצת בצחוק, הייתי מחייכת … והייתי ממש מישהי.
הם היו רואים אותי מרחוק. רואים את הרגליים, על עקבים גבוהים ואז הדלת נפתחת כאילו מעצמה, גברים במדים קדים לי קידות , אני עוברת דלתות גם בלי לגעת בידיות.
אז הייתי נכנסת פנימה, דבר ראשון הייתי הולכת לשירותים, לסדר את האודם. שם הייתי פוגשת מישהוא. זה הכל לא מתוכנן כזה, ספונטני, בהשראת הרגע. זה כל העיניין. זה פשוט קורה . אני פשוט שם. אישה יפה להפליא, מסתורית, מרתקת. מסוג הנשים שגברים חולמים עליהן אבל כמעט אף פעם לא רואים.
וואו, היינו זוג יפהפייה , עם סטייל.
אולי תהיה לו יאכטה ואז אני אוכל לשחות ולקפוץ מצידי הספינה אל תוך המים. ואז הייתי מטפסת חזרה אל הספינה שותה קמפרי מעשנת איזה סיגריה ורק מקשיבה למוסיקה שמתנגנת לה על הסיפון. וואו, כל הכחול הזה והים. הייתי מרגישה נפלא עם עצמי. הייתי נעשית ממש רזה מרוב אושר.
אולי גם יהיה לו חוש הומור ..ואז נהיה זוג זוהר עם סטייל, עם הרבה כסף,יאכטה ו- מצחיקים. לא, לא איכפת לי להזדיין עם זה.
לא היינו מדברים, כי מי צריך לדבר. היינו פשוט מסתכלים זה בזו. זאת אומרת..זאת אומרת……. הוא היה מסתכל עלי , אני יודעת, כי הייתי מסתכלת על עצמי במראה שמאחורי הבאר. יהיו מראות בכל מקום.. והוא, היה מסתכל על הרגליים שלי.. ואז היינו הולכים, אנשים היו עושים תאונות דרכים כשאני הייתי יוצאת לרחוב, גברים רצים לעברי –נואשים למבט מקרוב. אבל אני לא הייתי נותנת להם, לא הייתי נכנסת למעורבות . הייתי מרכיבה משקפי שמש גדולים וכהים כדי שהם לא יצלחו לראות לתוכי. הייתי רק זוג רגליים מדהימות במשקפי שמש , נכנסת למכונית.
אני הולכת לראות טלויזיה. איזה זבל אמריקאי על אנשים עם מכוניות גדולות שגרים ליד הים.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן