סנאץ' – ויקי ג׳ונס – לינדה

מתוך: snatch
מאת: ויקי ג'ונס
דמות: לינדה

לפני שבועיים, פאם התחילה לדבר על אורגזמות. היא קראה ספר. "סקס והאישה הרווקה". היה כתוב שם
שאם את אישה סקסית אין שום סיבה שלא תגיעי לאורגזמה ולזה כולנו צריכות לשאוף. הכל קרה בגלל סידורי
ארוחת הצהריים. הגענו לעבודה ביום ראשון אחד ופתאום היה סידור חדש לארוחת הצהריים. נתקעתי עם
פאם. פאם הייתה חדשה במשרד וחשבתי שיש לה ריח של בצל. זה היה בצל או פטה כבד? זה היה פטה
כבד. איך שהתיישבנו לאכול היא שאלה אותי "האם אי פעם חווית אורגזמה לינדה?" רציתי להרביץ לה
פתאום. יכולתי לייצר לה מוניטין של מופקרת אם הייתי רוצה. אבל לא רציתי להיות ככה. "גם אני לא, עד לפני
שבוע." היא אמרה. מצחיק שזה עולה עכשיו. הידיים שלי נדדו מתחת לקו המותן מאז שאני זוכרת, אבל תמיד
הייתי נהנית קצת ומפסיקה כדי לא "להפוך את עצמי לסחורה פגומה" או איך שאמא שלי לא אמרה. הכומר
בכנסיה שלנו היה יכול לגלות מישהי לפי ההליכה שלה.
"את מכירה את ורה? הבחורה שהגיעה לפני שבוע? היא עשתה לי את זה" "היא… היא אחת מאלה…?"
"למי איכפת?" היא אמרה. בלעתי את הרוק. "ואת…?" "אולי… דיברת פעם עם ורה?" ניערתי את הראש.
"את צריכה להציג את עצמך." חשבתי על זה. כשחזרנו, משום מה ניסיתי לחצות את המשרד לשולחן של
ורה, הנשימה שלי שטוחה. היא הסתכלה עליי. ״אכלתי צהריים עם פאם." אמרתי. הזווית של השפה שלה
התעוותו למין חיוך. "יופי" היא אמרה. וזהו. בסוף היום הגיע פתק. "שבע בערב, על הגשר."
שבע בערב, והנה היא. עם אותו עיוות בזווית של הפה. "אז דיברת עם פאמי". ישר. "היא אמרה לי מה עשית
לה." ורה חייכה. "בגלל זה את פה. לא?" הנהנתי. אומייגאד הנהנתי. התחלנו ללכת ועצרנו בדלת כחולה. היא
פתחה אותה ונכנסנו. נכנסתי לחדר השינה ולקחתי נשימה עמוקה. היא עטפה אותי בידיים שלה ונישקה אותי.
הפה שלי נפתח בכזו התרגשות שהשיניים שלנו התנגשו וזה גרם לנו לצחוק. לא עיוות פה כמו מקודם,
השתוללות של צחוק מתפקע עם כל הגוף. פתאום האצבעות התחילו לגשש אחרי סוגרים, כפתורים,
רוכסנים…היא נשכבה לידי והתחילה לגעת בי. בהתחלה זה… זה היה כמו נוצות… העיניים שלי נפקחו
ונעצמו ונפקחו ונעצמו. אתם בטח חושבים שהיא ישר נכנסה פנימה אבל היא לא. היא הזיזה את האצבעות
שלה מצד לצד, למעלה ולמטה. הרגשתי קליק בפנים והתקפלתי, והרגל שלי קפצה ואז הקליק קרה שוב
והאצבעות שלה החליקו והזזתי אותן חזרה. "אל תפסיקי" חשבתי לעצמי "בבקשה אל תפסיקי." היא
הסתובבה שוב ושוב ומשהו נמתח בתוכי, והמוח שלי נהיה רפה והפטמות שלי קשות והידיים שלי עלו למעלה,
תפסתי את המיטה והתכווצתי והנשימה שלי נעתקה והרגליים שלי עלו לשמיים והיא הסתובבה והסתובבה
והיא הלכה לשם והיא לא הייתה אמורה ללכת לשם אבל רציתי שהיא תלך לשם, ושתינו הלכנו לשם למקום
שצרח אליי מבפנים ונכנסנו בשער וזה היה שחור ולבן וסגול וזהוב ומהמם ומנצנץ וגס ומצחיק ומרגש ו… שלי.
וואו שלי. רק שלי. שכבתי שם קצת וחשבתי… איך?
כי הרבה דברים פתאום נראו הגיוניים. הכומר בכנסיה שלנו, פאם והספר,אמא שלי, סידור ארוחת הצהריים.
כולם איכשהו מנעו מזה לקרות. אבל שילכו להזדיין עשינו את זה בכל זאת. עשינו את זה אחת לשניה.
רציתי להגיד משהו מושלם. "תודה על הכבוד" אמרתי. היא התפוצצה מצחוק. כולי האדמתי אבל צחקתי יחד
איתה.
כשהלכתי הביתה, כולי תוססת, נשמתי את האוויר.
פטה כבד.
פאם גרה פה בסביבה?
"תודה פאם" לחשתי.
אני אגיד לה מתישהו אבל… בינתיים..
זה היה שלי.
רק שלי.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את התסריט עצמו.