אנשי תיאטרון מתייחסים למקבת כמחזה שקללה רובצת עליו, מחזה אפל שלרוב גם נכשל בהופיעו על הבמה. לדעתי יש סיבה פרוזאית יותר לכישלון, הקושי להזדהות עם מקבת. אחרי שהמלך נרצח נראה לכאורה שהמתח הדרמטי במחזה נפגע. אך כשקוראים את המחזה לעומק נזכרים שמקבת הוא בעצם גיבור טרגי. הוא לא סתם נבל מיוסר או עריץ אכזר. הגיבור הטרגי מביא על עצמו את אסונו בעצם מימוש ייעודו הבלתי נמנע. מקבת מיועד למלוך. בניגוד למצטייר על פני השטח, לדעתי, מקבת אינו רוצח מלך חזק בממלכה יציבה. למעשה הוא חי במציאות פוליטית של מרידות תכופות ומלחמות כוח. בעקבות הנבואה והזדמנות חד פעמית שניקרת בדרכו הוא עושה את הצפוי והמצופה ממנו במציאות הפוליטית וההיסטורית אליה נקלע ומגשים את ייעודו הפוליטי למלוך.
אבל מקבת, אדם רגיש מדי, אינו עומד במעמסה הנפשית הכרוכה במעשה ומשתגע. עיקר העניין שלי הוא בתהליך הנפשי שעובר על מקבת, שהופך אותו לאנושי. לאדם טרגי שניתן להזדהות איתו וניתן ללמוד ממנו וממעשיו על גורלנו.
הצגה ראשונה -06.10.2002
מאת: וויליאם שייקספיר
תרגום: מאיר ויזילטיר
בימוי:גל זייד
עיצוב תפאורה ותלבושות:נטע הקר
מוסיקה ונגינה: קרני פוסטל
כוריאוגרפיה: נועה רוזנטל
תאורה: קרן גרנק
בהשתתפות יורם לוינשטיין ושחקני שנה ג':
בועז בן צור
יניב לוי
יוסי טייב
זיו מרום
מאיה גסנר
רודי סעדה
צבי סהר
מיה קטן
קארין שיטרית
לאה קמחזי
