הדמות: לאורנסיה
מחזה: מעיין הכבשים
מאת: לופה דה וגה
תרגום: רפאל אליעז

תנו לי לעבור, תנו לי לעבוד
כי יש זכות לאישה אם לא לתת קולה לפרוץ בזעקה!
אתם מכירים אותי?
אך המראה שלי כזה שאין מאמינים.
אל תקרא לי בת,
מהרבה סיבות!
העיקרית היא שנתת לעריצים לבוגדים לקחת אותי בכוח ולא נקפת אצבע ולא קמת להציל.
עוד לא הייתי של פרנדוסו ולא תוכל לדרוש ממנו לנקום את נקמתי, אם ליל כלולות ליל ידעתי האב חייב בי לא הבעל.
לנגד עיני כולכם נלקחתי ואתם עמדתם מנגד
כבשה לזאב הפקרתם, רועים עלובים מכי פחד!
איזה סכין לא נעצו בי? איזו פגיעות לא סבלתי? והמילים שבי הטיחו, האיומים התכסיסים לפרוץ את טוהר צניעותי בתאותם המזוהמת.
שערותי לא מספרות זאת?
ולא כתמי הדם האלה?
החתכים? מכות השוט?
אתם גברים בעלי כבוד?
וכל אחד מכם הוא אב או בעל רואים אותי אחד אחד ולא חשכו כל עיניכם?
כבשים אתם לכן בצדק קוראים לכפר מעיין הכבשים!
תנו לי נשק בידיים
פסלי אבן, גושי קרח, חיות יער, גזע של שפנים מבטן, לא ספרדים אתם ברברים, חדלי כוח, חסרי יישע, רכרוכיות קופאות מפחד,
את נשותיכם בשקט לגברים זרים הפקרתם
בשביל מה גרתם חרב? קחו מסרגות חוטים ומחט!
ועכשיו עומדים לרצוח את פרונדוסו, לתלות אותו מראש הצריח בלי חקירה ובלי משפט.
כזה יהיה גורל כולכם פה!
ולא אחוש בלב כל צער כי אז הכפר יהיה שלנו נקי מנקבות כאלה.
ואני אוכיח כי הנשים לבד תגאלה כבודנו אשר השפילו דמנו אשר הכפישו ועליכם נרים רק אבן.
ישוב עידן האמזונות ותרעש מהן הארץ.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן