מחזה: מלקום הקטן ומלחמתו בסריסים
מחזאי: דייויד האלוויל
דמות: ניפל
נשים נמשכות אליי, מוצאות בי משהו,לפעמים אני מנסה להתאפק כי אני יודע איזה הרס וחורבן אני מביא עליהן אבל שום דבר לא עוזר. פגשתי אחת באיזה מסיבה הייתה נשואה לאיזה נגן ג'אז שבא מלידס. היה בה משהו כושי כזה. היה לה מין עור שזוף כזה, עיניים כהות פראיות, שפות כאלה עבות חושניות, היו לה גם שדיים כבדים מתנשאים, מותניים צרים, וזוג ירכיים עגולות, פוריות שהייתה מניעה מצד לצד. היא לבשה מין שמלה כזאת קצרצרה מתוחה על הגוף, בלי שום דבר מתחת. את זה גיליתי אח"כ כן… והיא התנועעה בריתמוס משגע כמו איזה פנתרה שחורה. טוב אז שהגעתי לשמה היא נעמדה ככה בצד לבד כזה, ראיתי שהיא די משתעממת בחברת כל הלבנים החיוורים האלה. עם כל המעצורים שלהם. אז ניגשתי לקחתי לי משהו לשתות, ולא הסתכלתי לכיוון שלה, אבל כל הזמן הרגשתי שהיא מתקרבת, שהיא נמשכה אליי בכח האיתנים, ובאמת כמו שאני מסתובב אני רואה אותה על ידי מתנשמת ורועדת. לא דיברנו מילה. לא היה צורך בכל המילים הנדושות, לפני שידענו מה קורה היינו אחוזים ודבוקים זה לזו. לפני שהספקתי לחשוב היינו כבר למעלה בחדר השינה. היא אמרה לי- עשה לי הכל, תכאיב לי, קרע אותי, קרע אותי, תן לי להרגיש. ואני אומר מה את רוצה שאני אעשה? והיא מתחילה לתלוש את הבגדים שלי והיא קורעת מעליי את החולצה, ואנחנו נופלים יחד על המיטה, נקרעים, נקרעים, נקרעים. נשאר רק הרגע הזה, שם, בחדר ההוא. נמשכות אליי…..
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו