מחזה: מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים
מחזאי: דייויד הליוול
דמות: מלקולם

אאאך, איזה סמרטוט. אחרי הסרט מזמינה אותי לעלות הביתה- חמים, נעים, אין אף אחד, מגישה לי קפה. היא חצי נישכבת על הספה. מרוב שהייתי מתוח, לא הצלחתי אפילו להוריד את המעיל. מגמגם ממלמל. " אני אגיד לך- אה- פעם ככה הייתי שותה יותר תה, ז"ת אומרת יותר ש, בכלל אני,אבל דווקא עכשיו, אני ככה שותה דווקא קפה, ז"ת אומרת בעצם באמת לא משנה לי."בוא שב קצת מלקום" טוב התקרבה אלי טיפה, אז מה אני עשיתי ? קפצתי לדום. מה המעצורים האלה? למה אני? זהו זה, מה יש לדבר. מה אני עושה עכשיו? מה! אני מוכרח לראות אותה. אוך, אני לא יכול, איך יכולתי ככה – לקבוע פגישה! לצלצל אליה! לא יהיה לי אומץ. איך אני יכול לראות אותה? במקרה, בתחנת האוטובוס שלה. אני אתחבא לי במעבר התת קרקעי על יד חנות הממתקים. טוב אז אני במנהרה. רחוב המלכים. אני רואה אותה עולה, היא עלולה לראות אותי. לא, לא, חושך. אני רץ מהר לקצה השני ואני רואה אותה עולה לתחנת ברחוב פיליפ. עכשיו אני יוצא, הולך לקראתה מטייל ככה פשוט, זקוף, אצילי. כשאני מגיע קרוב אליה, פתאם אני רואה אותה.לגמרי-במקרה.
"אן, שלום. את באה עכשיו מהאקדמיה? אני בדיוק בדרך לסטודיו. יצאתי לסיבוב קטן. את יודעת ככה- רגע, למה שלא תקפצי אלי לכוס תה, ז"ת אומרת אם את לא עסוקה במיוחד. את היזמנת אותי אליך, עכשיו אני רוצה להזמין אותך. זה לא בדיוק פנטהאוז, אבל יש אצלי כמה דברים נחמדים מאד". תכניס אותה הנה,
תושיב אותה, אש תה, תקליט. ואז תסביר. כן, זאת האווירה הנכונה. אני בן אדם לא רגיל, היא תבחין בזה. " אני נורא שמח שפגשתי אותך מפני שיש כמה דברים שהייתי רוצה להגיד לך. קודם כל אני רוצה שתדעי שאני סובל ממחלת הביישנות וכמו כל אלה שיש להם את המחלה הזאת, גם ההיתנהגות שלי, לפעמים מתפרשת לא נכון – אני .

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן