האקדח מת מצחוק ומבכי, ושוב מצחוק, וגם מתסכול. תלמידי שנה ג' בסטודיו של יורם לוינשטיין הלכו על נועזות כובשת (תל אביבית) בקומדיה הסוריאליסטית "כל הזעם הזה".
נתחיל מהסוף: נהניתי מאד מההצגה "כל הזעם הזה", שמעלים תלמידי שנה ג' בסטודיו של יורם לוינשטיין. בניגוד מוחלט לשמה, זו הצגה עם קלילות של רגאיי, נונשלנטיות של פסדובלה וציניות כמו בשיר של יוני בלוך. בקיצור, כייף.
…אני לא יכול לדעת את זה בוודאות, אבל יתכן מאד שבמקרה נפלתי על ערב יוצא דופן, כי באולם בשכונת התקווה הייתה מין אווירה ביתית שכזו, שלא חוויתי כבר הרבה זמן בתיאטרון.
אולי זה אופי ההפקה, שיצר תחושה בלתי מחייבת. מדובר אומנם בהפקה מושקעת, הכוללת תפאורה מקורית (אבי שכוי) ומלווה בסאונד טרק נהדר (יובל ינאי), אבל יש בה משהו בלתי מושלם, איזה חספוס בקצוות, שמאפשר לך לחייך חיוך מטופש ולהתנועע בכסא בעצלתיים.
…ואולי זו בכלל העובדה שההצגה הזו, ואני מרגיש זקן כשאני כותב זאת – היא צעירה, חצופה, לעגנית, שלא מתביישת ללכת בתחתונים, להיות נועזת ולהביא ריח של אנרגיית נעורים. בכל אופן אותי היא כבשה.
ועוד הערה, המחזה נכתב בידי קית' רדין, שחקן ומחזאי אמריקאי יליד 1956. איכשהו תחת ידי המתרגמת עינת ברנובדקי והבמאי רוני מנדלסון, הוא לא רק מקבל גוון צעיר, אלא הרבה יותר מזה: גוון ישראלי ואפילו תל –אביבי. נחמד לגלות שדווקא בבית הספר למשחק הצליחו היכן שתיאטראות נכשלו.
מתוך ביקורת של איתי אילנאי, ידיעות ת"א 24.12.2010