ספר: לפחות היית מת בצורה מסודרת
סופר: אלדד כהן
דמות: אנה

אני אנה. עוד מעט אני מתה. אני חולת לב, ריאות, ויש לי פוטנציאל לסרטן. והכול בגלל הבדידות. אין לי חבר, אין לי חתן. כל היום אני מסתובבת ברחובות ומחפשת חתן. מחפשת ומחפשת, לא מוצאת ולא מוצאת, הולכת במדרכות, יורדת לכבישים, עולה על אניות, מטפסת על גשרים, קובעת פגישות, מודדת שמלות, מסתכלת על מראות, שוטפת רצפות, איפה לא הייתי, מה לא עשיתי, היכן לא בדקתי. בפחי האשפה, במקלטים של העירייה, אין קיוסק שלא הייתי. אין מונית שלא דפקתי. נמאס לי. נמאס לי. רוצה למות. לפני שלושים ושמונה שנים נולדתי בעיירה ענייה וקטנה בקווקז. לא היו לנו מים, לא היה לנו חשמל. אכלנו רק רגליים של נמלים. הכול התחיל שם. נולדתי שם לבד ואמות פה לבד. לא היה לי חבר, מעולם לא היה לי חבר. אני תקועה. כלומר מזדיינת. אלוהים תקע אותי באמצע החיים בלי אוויר בלי חשמל, בלי מים, בלי חבר. כל הזמן אני חושבת איך לעשות מזה כסף. אנשים לא מאמינים לי כשאני מספרת על ילדותי בקווקז. בעיקר אמא שלי לא מאמינה לי. היא טוענת שאני בכלל בת שלושים ושנולדתי בתל אביב. ברחוב בוגרשוב. כל הזמן אנחנו רבות על זה. אולי אני צודקת. הורס אותי לחשוב שלא היה לי שכל כשנולדתי. אם היה לי שכל הייתי מקליטה את הכל. הייתה לי הוכחה. הייתי שוכרת עורך דין בעצמי. קשה לי מאוד, וזה ככה מאז שהייתי קטנה, לקבל את זה שיש פרטים בביוגרפיה שלי שהם חסרים. בדרך כלל אין פרטים שאני לא זוכרת. אין לי חורים בביוגרפיה. הכול אצלי סתום. סתומה בלחץ. וזה מרוב אייקיו. כל הראש שלי מלא באייקיו. מאתיים חמישים אייקיו שלא מובילים לשום דבר ובטח שלא לחתונה, כי מי ירצה להתחתן עם אישה חכמה כמוני. לשווא. לשווא אני עומדת פה עכשיו, קופאת מקור, מחכה לאיש שאולי הוא מת ואולי הוא טיפש. תשובה. אני רוצה תשובה. למה אני עושה את זה. עוד פגישה ועוד פגישה, עומדת כמו טרללה ליד קולנוע רב חן בתל אביב, מחכה ומחכה, לא מתלוננת, לא בוכה, כל הערב מחכה, אלא שהפעם זה הסוף. אם בעשר דקות הקרובות הבחור לא מגיע, אני הולכת אליו הביתה ורוצחת אותו. כמה אפשר לשחק בי. כמה. אני אישה חולה. בודדה. נולדתי לפני שלושים ושמונה שנה. יש לי פוטנציאל לסרטן. אני רווקה. כמה. כמה אפשר. אני מגיעה לכל פגישה בזמן, אני לא מאחרת, אני אישה טובה. מתלבשת, מתאפרת, מתכוננת. כמה אפשר עוד להיות מושפלת. כמה. עוד בחור, ועוד בחור, ועוד ערב, ועוד פגישה, ואף אחד לא בא. די. זהו. מספיק. גם לי יש גבולות. אני לא מחכה אפילו דקה אחת יותר. נמאס לי. אני מוכנה להתפשר על חצות וזהו. חצות ודקה. חצות ושתי דקות וזהו.גג שתיים בלילה. לא מגיע – מוות. גמרנו. ארבעים. בארבעים פונקט אני יוצאת מהמשחק. עושה ילד בעצמי. שש. שש בבוקר. לא. שחר. לא מגיע טרם-שחר, עולה על הסוס הראשון שאני רואה, רוכבת עד כלבו שלום, מטפסת לגג וקופצת לים. שוחה עד אילת. חוצה את ים סוף. כל הזמן שוחה ולא מפסיקה, יוון, טורקיה, צרפת. כל החיים שוחה. עד המוות שוחה, אבל בפעם הבאה, כשאוולד מחדש אני כבר אראה לכל הגברים מאיפה משתין הדג.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן