מחזה: ללא שם
מחזאי: עוזי וייל
דמות: סיגל

החלום שלי זה לכבוש את ברודווי. שהשם שלי יתנוסס על פני שלט שיש בו 10,000 נורות ניאון. שכל ניו-יורק ידברו עליי.
חבר שלי כל הזמן אומר לי- סיגל, את לא נורמאלית.. איך תכבשי את ברודווי?! את אפילו לא שחקנית!
ואני אומרת לו: גדי, גדי, גדי… צריך לחלום גדי! צריך לחלום בגדול. כמו אריק שרון למש- שאני מאד מעריצה אותו… ז"א כשאני אומרת לכבוש את ברודווי, אני לא מתכוונת מבחינה אמנותית. כשאני שוכבת אצל דורית הקוסמטיקאית שלי והיא מוציאה לי שחורים מהגב ואני ככה חצי מנומנמת, אני מדמיינת את זה: אני, ברודווי, סתיו, שלכת…. וטנקים נכנסים לכיכר טיימס וגולנצ'יק רזה אחד עולה לשלט של מלך האריות ומכבה אותו ומחליף אותו בשלט: סיגל!
וכל האנשים אומרים: "מי זאת סיגל? מי זאת סיגל?"
רק שהם אומרים את זה באנגלית… "who is Sigal? Who is sigal?"
ואם נניח הם כושים הם אומרים: "Yo mother fucker… who is sigal?"
ואם הם ממוצא פורטו-ריקני הם אומרים: "chtos mios.. que este Chiquita??"
ואם הם צרפתים הם אומרים: "que quse siga?"
ואם הם ממוצא אינדיאני, אז הם לא אומרים כלום. הם שותקים וחכמים כי הם מחוברים לטבע..
ואם הם יהודים אז הם גאים כי הם יודעים את התשובה!!
את כל זה דמיינתי בזמן שדורית הוציאה לי שחורים מהגב וכשהיא גמרה היא אמרה לי: "תסתובבי בבקשה" ואני אמרתי:
"shut up bitch and let me come!"
התפלק לי… מה אני אעשה..

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן