הן סבלו לא מעט בחייהן עד שהחלו לשחק בגיל 70. עכשיו, אחרי שכיכבו ב"רמזור" ובפרסומות, מעלות "קשישות שכונת התקווה" הצגה חושפנית על הסקס הראשון אחרי החתונה, על האלימות בבית ועל הבעל שהפסיד את כל הכסף בהימורים.
בשלב מסוים הן התחילו לדבר על סקס. זה לא היה קל בגילן, לקח להן חודשים ארוכים של עבודה אבל בסוף הן נפתחו. קבוצה של שמונה נשים משכונת התקווה, שחיידק המשחק קינן בהן כבר לא מעט שנים ועכשיו הן החליטו, בעזרתו הנדיבה של יורם לוינשטיין, להקים קבוצת תיאטרון שתדבר על מה שמציק להן, על חייהן ועל החלומות לעתיד. וכן, גם הן חולמות להיות מפורסמות.
טובה מזור, אילנית מריאל, נעימה חנסאב, שרה גאדדי וזמירה שבתאי, כולן בגילאי 60-70, כולן מדרום תל אביב, נשים קשות יום שעברו לא מעט בחייהן עד שהתפנו בכלל להגשים את החלום, ולכולן דבר משותף אחד נוסף, אולי החשוב ביותר – למרות הכל, הן ממשיכות לחייך ללא הפסקה.
"היום הסקס הפך להיות דבר זול" מספרת זמירה, "לא כמו שהיה פעם. פעם בכלל לא דיברנו על זה, לא העזנו לפתוח את הנושא הזה".
חנסאב: "לפני הפעם הראשונה שלי חמותי חיכתה ליד הדלת עד שנסיים, זה היה נהוג באותם ימים. היום הכל כבר השתנה. אפילו לא אמרנו את המילה סקס אז, לא העיזו להזכיר את המילה הזאת, היה כינוי אחר".
באיזה כינוי השתמשתן?
מריאל: "סוכריה על מקל"
חנסאב: "סוכריה"
גאדדי: "אבו שלום. כשישי ברוגז, אז יחד עם זה עושים שלום בינינו"
זמירה: "נחמה"
מזור: "חושחוש"
מה ההבדל בין אז להיום:
חנסאב: "בשלושת החודשים הראשונים אחרי שהתחתני לא ידעתי מה זה סקס, וכמו פעם הלכתי לרופא שיסביר לי מה עושים שם בכלל. הוא הדגים לי וככה ידעתי.
מזור: "השכנה שלי לימדה אותי מה זה, הלכתי ושאלתי אותה".
חנסאב: "כשישבנו לדבר ולספר מה היה לכל אחת, פתחנו את הכל וקיבלנו כוח כי גילינו שהסיפורים שלנו ממש דומים, שזה הסיפר של הדור שלנו. בדור של הבנות שלי זה ממש לא היה ככה. הייתי שומרת עליהן, מחכה עד שלוש בבוקר, אומרת להן לשמור על עצמן ושלא ילכו כמו אמא בעיניים סגורות. כשהייתי רואה אותן באות בלילה, הייתי נכנסת למיטה ואומרת לבעלי שיעשה את עצמו ישן, שלא יחשבו שדאגנו".
מזור: "האמת שאני גדלתי בבית ליברלי יותר, אז אני יותר מנותקת מהסיפורים שלהן. הייתי קצת בשוק כששמעתי את הסיפורים שלהן".
זמירה: "אצלי גם בבית היה מאד חופשי, היינו בנים ובנות, גדלתי כמו הדור של היום. התלבשתי ליד האחרים שלי חופשי והם לידי, ממש היינו בבית חופשי".
חנסאב: "אוי ואבוי".
הבריחה לאילת
"על פי דרכה" הוא שם ההצגה של הקבוצה, שבה מגוללות הבנות את סיפור חייהן, כל אחת ועולמה הפנימי, כל אחת וצרותיה. "יש פה סיפורים אישיים שלנו", מספרת מזור, "סיפורים שקרו והרפתקאות של הפעם הראשונה שלנו, כמו הנשיקה הראשונה ועוד דברים שעשינו בפעם הראשונה".
יחד עם המדריכים הצעירים של בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, במסגרת המחויבות שלהם לפיתוח הקהילה שבה הם חיים, כתבה הקבוצה את ההצגה המבוססת על חייהן, כשהסיפורים שויפו והותאמו לתיאטרון. "אני מספרת על בעלי שנפטר ושאף פעם בכל ימי חיינו לא נסענו מחוץ לבית" , מספרת חנסאב. "הוא לא לקח אותי לטיול אף פעם. פעם אחת אמרתי לו שאני מתכוונת לנסוע לאילת עם חברות והוא רדף אחריי עד התחנה המרכזית כדי לעצור אותי. למזלי הייתי יותר מהירה אז הספקתי לעלות על האוטובוס, לנופף לו משם ולהגיד לו: להתראות".
מריאל: "אני מגיל ארבע יתומה מאמא, ואבא שלי התחתן עם אחות של אמא שלי, שהיתה פשוט אישה רעה – בספרים אין דבר כזה. הייתה מרביצה לי ולכל האחיות שלי, לא נותנת לנו אוכל, וכשהייתה מבשלת אוכל, לא הייתה מביאה לנו. היא הייתה עושה דברים לילדים שלה ולנו לא מביאה, הייתה עושה הכל כדי לאמלל אותנו".
מזור: "עכשיו את חופשייה ומאושרת".
מריאל: "חופשייה אולי כן, אבל מאושרת לא כל כך. גם בעלי הראשון היה מרביץ לי וגם הבעל השני לא היה כל כל טוב, אבל מה לעשות, אלה החיים. בסוף הוא חלה, בגיל 50 קיבל אירוע מוחי וסוכרת, אחר כך קיבל פרקינסון ואלצהיימר. מה אני אגיד לך, החיים לא קלים".
גאדדי: "היה לי בית, בעלי הימר והבית נלקח ממני, ובשמך שנים נדדתי ממקום למקום, כשהייתי צריכה להביא מכתב מפה ומכתב משם. שבע שנים לקח לי למצוא דירה קטנה. הגעתי אליה ואז בעלי נכנס לבית סוהר ולא יכולתי להביא אותו לחתום על החוזה כשכל הדברים כבר באוטו, וגם זה הלך לי. בכיתי, התחננתי לשמיים, וזה לא עזר לי. לבעלי היה מקום לישון בבית הסוהר, ואיפה אני אהיה? עברתי עוד לא מעט ייסורים וכאבים עד שמצאתי את הפינה הקטנה שלי בשכונת התקווה, ואני מודה לאלוהים בכל יום עליה".
מזור: "אחרי כאלה סיפורים, אני חייבת להגיד שהחיים שלי נורא משעממים".
הסיפורים קשים, כוללים לא מעט בכי ודמעות, ולא תמיד מגיע בסופם החיוך. עד היום חייהן לא קלים, ועבורן התיאטרון הוא מקום מפלט מהמציאות הקשה, סדנה שבה הן יכולות לעסוק בתחביב הגדול שלהן, להשתחרר מעבודות הבית, ולבוא לדבר. לשחק ליהנות, חלחוק, לדבר על הכל בלי חשבון. כאן הכל נאמר בחדר סגור, ומהחומרים המדוברים מעבדים את המחזות שעולים לבסוף לבמה ומוצגים בפני תושבי השכונה. "האנשים פה רוצים רק חאפלה, לעשות כפיים", מספרת זמירה, "אבל אנחנו משנות את הגישה שלהם. מתנדבות במועדון בשכונה ועוזרות לילדים מפגרים, מציגות את ההצגות, עושות הרבה למען השכונה הזאת".
מריאל: "אני גם במשמר האזרחי".
בעבור חופן שקלים
תתפלאו, אבל לבחורות כבר יש לא מעט רזומה על הבמות ומול המצלמות. אחרי שנרשמו בסוכניויות לניצבים ולשחקנים. יחד יש להן מאות דקות מסך, שכוללות השתתפות בסרטי קולנוע, בפרסומות ואפילו בכמה מפרקי "רמזור". שתיים מהן אפילו זכו לככב בסרטונים של אורן זריף כנשים שנרפאות מהכאבים שלהן באורח פלא, ממש ככה, תמורת כמה שטרות מבריקים. "היינו בפרסומת של המרפא הזה" אומרת חנסאב, "הייתי צריכה להגיד שם שכואבת לי היד, הוא בא, נתן לי צ'ק, ושיחקתי שם כאילו המחיר שלו מאד זול".
אכן משחק אמין.
האמת שבמקרה כאבה לי הכתף, אז הוא העביר לי יד ולא יודעת מה הוא עשה, אבל הכאב הלך בסוף. גם שיחקנו בתוכנית טלוויזיה על תרופות סבתא".
מריאל: "היינו ניצבות בכל מיני מקומות. חלק מאיתנו שיחקו בפרקים של 'רמזור', חלק מאיתנו שיחקו בפרסומות או בסרטים הוליוודיים וגם בכאלה ישראליים. לא מעט מאיתנו היו ב'כיכר החלומות', שהיה סרט מצליח מאד בעשור הקודם".
גאדדי: "הרבה פעמים מצלמים אותנו, לא תמיד מכניסים אותנו, זאת הבעיה. אנחנו גם לא עוקבות אחרי איפה אנחנו נמצאות. פתאום מקבלות שיחות שראו אותנו פה או ראו אותנו שם. אנחנו עושות כל כך הרבה, שזה יוצא בסופו של דבר מהראש. קשה לזכור איפה שיחקנו כי היה באמת הרבה".
מזור: "איך קראו לסרט הזה עם גבי עמרני? מישהי זוכרת? כבר שכחתי".
מריאל: "שיחקנו גם ב'כל אישה שביעית', שיחקנו אישה מוכה ואת בעלה. אה, ועשינו גם את הסרט עם עפר שכטר החמוד הזה, את 'נו אקזיט', והיינו בסצנה מעל הקבר ב'שבעה'. עשינו באמת הרבה דברים, והבעיה היא שעל הרוב לא משלמים לנו. מחתימים אותנו על חוזה שאנחנו מוותרים על תשלום, ורק לפעמים משלמים".
מזור: "שיחקתי בסרט של במאי מוכר, סרט באורך מלא שאפילו היה לי תפקיד מאד יפה בו, והיה שם סכום מאד יפה בתשלום כי זה סרט רציני".
סוף סוף נחת.
"אבל הסרט מעולם לא עלה לאקרנים. דווקא איפה ששילמו לא שודר".
כתבה של דני ספקטור מעיתון ידיעות אחרונות
