השנה יחגוג בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין 20 שנות פעילות. בין עשרות הבוגרים ניתן למצוא כוכבים כגון איילת זורר, שני כהן (ארץ נהדרת), יובל סגל, אקי אבני, מיכל זוארץ וגם שני שחקנים נפלאים מהמגזר הערבי – שחקן התיאטרון הישאם סלימאן ושחקן הטלוויזיה והקולנוע עלי סולימאן ("עץ לימון", "אזור חופשי" ועוד).
יורם לוינשטיין מספר איך הקים בית ספר למשחק כמעט במקרה ומזמין צעירים מהמגזר הערבי לפתוח את עצמם לעולם המשחק והבמה והישאם חולק חוויות מתקופת הלימודים ומספר על תיאטרון הפרינג' שפתח בנצרת וישתף פעולה עם הסטודיו:
יורם, ספר מעט על ההיסטוריה של ביה"ס, איך הוא נולד בעצם?
ביה"ס קם לגמרי במקרה, סיימתי BA בתיאטרון אחרי שנזרקתי מלימודי משחק שם אמרו שאני לא שייך למקצוע. אחרי ה BA התפרשתי על מספר תחומים – עבדתי עם קשישים, הרציתי על משחק, שיחקתי בתיאטרון אורנה פורת ושכרתי סלון ברחוב העבודה בת"א, שם התחלתי להעביר סדנאות משחק ל 8-10 אנשים.
מפה לשם הסדנאות התחילו להצליח, ואנשים שלא התקבלו לבתי"ס למשחק היו מגיעים אלי למעין "הכנה". בעקבות ההצלחה הגעתי למצב בו בתי ספר שולחים אלי סטודנטים שנה א'. מאוחר יותר הגיעה הצעה מסמינר הקיבוצים שאבוא ללמד שם. קיבלתי את ההצעה, לימדתי שם שנתיים אבל "זרקו אותי". אח"כ גם ניסן נתיב לא קיבל אותי כמורה ובנקודה הזו הבנתי שאני צריך להשקיע את האנרגיה בסדנאות שלי. סטודנטים שהגיעו למדו שנה וביקשו להישאר עוד שנה וככה זה התפתח והפך לבית ספר של ממש. היום למעשה, כל מי שזרק אותי רוצה לעבוד איתי.
בית הספר עובד לפי שיטה מסוימת? מה תפיסת העולם שלו?
ביה"ס בעצם עוצב בתפיסת העולם שלי ובדמותי. אני לא מאמין ב"שיטה" אחת – אני חושף את התלמידים לכמה שיותר שיטות ומורים על מנת שבשנה ג', כל תלמיד כבר ימצא את השיטה שמתאימה לו ואת הגישה שלו למשחק ויוכל לבנות עליה ולהוסיף משלו. המקצוע דורש מכל שחקן להיות מאוד מגוון, תמיד להיות אותנטי, להביא את עצמך.
איך הגעת דווקא לשכונת התקווה ולפעילות עם הקהילה?
גם לשכונת התקווה הגעתי במקרה. לא באתי עם אג'נדה קהילתית, חיפשתי חלל, נדלקתי על המקום ואז גיליתי גם את השכונה והפוטנציאל העצום שלה. זו שכונת הגירה עם אנשים מכל העולם והבנתי מה אפשר לעשות עם העושר התרבותי הזה. היום כל תלמיד מחויב לעבוד עם פרויקטים קהילתיים שקשורים בשכונה. יש לנו 16 קבוצות תיאטרון קהילתיות – קבוצה של קשישות משכונת התקווה, קבוצה של עיוורים, קבוצה של ילדי עובדים זרים, קבוצת נוער דתי בסיכון ועוד. דרך הילדים אנחנו גם מגיעים להורים וחושפים אותם לתיאטרון. בסופו של דבר הפעילות למען הקהילה תורמת לנו בחזרה – השחקנים נחשפים למגוון טיפוסים ודמויות וזה יסייע להם לגלם דמויות דומות בעתיד.
מה אתה זוכר מימי הלימודים של עלי סולימאן והישאם סלימאן בבית הספר?
אני נדלקתי עליהם מהתחלה, הם הגיעו באותה שנה ועשו אודישנים מהממים. אפשר להגיד שבימים הראשונים הם היו בהלם, היה קשה להם להסתגל, במיוחד ברמה של דיקציה ובדיבור. אחרי הכל אני מכשיר אותם לשחק גם בתיאטרון בעברית וזה לא היה עניין פשוט. יחד עם זאת היה ברור שהכישרון שם והם עשו תפקידים מהקלאסיקות הכי גדולות בהצלחה גדולה. בשלב מסוים הם הפכו למרכז הכיתה ותרמו לה המון גם מהתרבות וגם מהאופי שלהם. אני מאוד גאה בהם – הישאם הקים תיאטרון פרינג' בנצרת ועלי הפך לשחקן טלוויזיה וקולנוע מאוד מוכר.
יש משהו שאנשים מהמגזר שרוצים ללמוד משחק יכולים לעשות כדי להקל על התהליך הזה?
תמיד אפשר להגיע למכינה או לסדנאות ולראות אם הכיוון הזה מתאים. לא חייבים ישר להתחייב לשלוש שנים. אני חושב שברגע שאתה מחליט להיות שחקן ולייעד את עצמך גם לתיאטראות שמעלים הצגות בעברית ולא להיות מוגבל לתפקידים "ערביים" מומלץ לעבוד חזק על עניין הדיקציה.
מדוע אתה חושב שיש מעט ערבים שהולכים ללמוד משחק?
קודם כל, כמו בכל אוכלוסייה שנמצאת לרוב בפריפריה – המרחק שלהם מת"א הוא משמעותי. גם כלכלית זה לא עניין פשוט וייתכן שרבים מתקשים לממן 3 שנות לימודים, אבל מעבר לכל אלה, זה גם לוקח זמן לחשוב על עצמך כעל מישהו בעל פוטנציאל להיות שחקן ולהצליח. אני בטוח שיש המון כישרונות בישובים הערבים שצריך להגיע אליהם ולתת להם את האומץ לנסות או לטעום מהעולם הזה ולבחור בזה ככיוון חיים.
הישאם, איך זה נראה מהצד שלך כתלמיד, באילו אתגרים היית צריך לעמוד?
הקשיים שהיו לי בתקופה ההיא היו המעבר מנער נצרתי לסטונדט למשחק בבית ספר מקצועי שיש לו דרישות סף מסיוימות, מנטאליות אחרת, שפה אחרת, קשיים כספיים, העצמאות הטוטאלית, הפחד לא למצוא חן בעייני האחרים ה"יהודים " ובנוסף האווירה היא לא אווירה שאני מכיר ורגיל אליה ויחד עם כל זה צריך לעמוד מול לימודים סופר מקצועיים.
יורם, אתה חושב ששחקנים ערבים יכולים לשבור את ה"טייפקאסט" שמצמידים להם היום בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון? ואם כן אז כיצד?
ג'וליאנו מר ז"ל ומוחמד בכרי למשל שיחק מגוון של תפקידים הן בעברית והן בערבית כך שזה בהחלט אפשרי. הכל תלוי בכישרון וברצון להצליח.
הישאם , איך התגברת על המכשול הקשה של השפה?
היה משפט ששמעתי מיורם במשך שלוש שנים: "תפתח הפה כמו שצריך". הייתה מורה לדיבור שבהתחלה אמרה לי, לפני שנלמד דיקציה צריך לדעת לקרוא עברית ולהבין את הנקרא, הייתי מאוד רוצה אז שיפטרו אותי קצת, אבל היום אני מבין היטב מה המשמעות של ההתעקשות שלהם.
ועכשיו במבט לאחור איך אתה מסכם את תקופת הלימודים שלך בסטודיו?
בגדול הלימודים היו חוויה משמעותית בחיי, גם מקצועית וגם אנושית, ובכלל לבוא ולחיות במרכז אפשר לכתוב ספר על זה. אני האמנתי שאני חייב לעבור את השלב, והייתה תחושה שמחכה לי משהו יותר קשה בחוץ, ואכן זה מה שהיה, אני לא מפסיק לעבוד מאז, אבל מצד שני אני כל הזמן מחפש לפרוץ דרך בדרך שלי.
אחת הדרכים הייתה הקמת תיאטרון הפרינג' בנצרת
כן, תיאטרון הפרניג' נצרת שנקרא "מעבדת תרבות נצרת" קם לפני כשלוש שנים, בתמיכת ממפעל הפיס ועיריית נצרת. את הרעיון הגיתי לפני 5 שנים, זה התחיל מאנסבל קטן, בו בסך הכל חיפשתי את עצמי כבמאי יוצר ולא רק כשחקן, להביא חומרים מקוריים, לבדוק ולעודד ז"נרים אחרים. היום אנחנו צוות גדול מאוד, מגיעם לחמישים איש מתחלפים. הצוות מורכב מבמאים, שחקנים, מעצבים, צוות טכני, מוסקיים וכו… התיאטרון עובד על בעיקרון על חומר מקורי, מעודד יוצרים חדשים וצעירים, מוביל שינוי תרבותי, והפקת הפקות מקצועיות ברמה איכותית מאוד.
ועכשיו הולך ונרקם שיתוף פעולה בין הסטודיו לבין התיאטרון של הישאם, מה הולך להיות שם?
הישאם: עם יורם אנחנו רוצים לשתף פעולה בשביל להביא לתודעה שמשחק זה מקצוע רציני מאוד שאפשר ללמוד אותו, עם אופציה לשלוחה לבית הספר של יורם בנצרת. וגם לאפשר לאנשים להכיר מקרוב את בית הספר ואת עולם התיאטרון.
יורם: אני מאוד אוהב חיבור בין תרבויות – אני חושב שכל מי שמגיע מכל תרבות שהיא מאפשר לנו לספוג וללמוד ממנו. כשחקנים אנחנו מגלמים דמויות שונות ועצם המפגש עם אנשים ממגזרים שונים בין אם אלה ערבים, אתיופים, רוסים או תל אביבים הוא מפגש מרתק.
