מחזה: חפץ
מחזאי: חנוך לוין
דמות: פוגרה
קשה לי להבין את זה. מאיפה אני לוקחת כל כך הרבה רעננות?
מה שנפלא אצלי הוא שבצד ההנאה הבלתי פוסקת אני מרגישה שאני גם מתקדמת ומתפתחת כל הזמן. אפילו עכשיו, כשאני הולכת ומפטפטת בקלילות, אני יודעת שצומחים בי בחשאי כל מיני רעיונות פיסיקליים. בלי להתאמץ אני כל הזמן קולטת דברים, מעכלת אותם, מעבדת אותם. נפלא, נפלא איך שהכל פועל אצלי.
מה שאני רואה, מה שאני רואה!- החיים כבר לא יודעים מה לעשות בשבילי. כאילו לא מספיק כל השפע שקיבלתי, אז הגורל עוד מזמן לי, מה? כיסא! כיסא למקרה שהתעייפתי. זה לא משגע?
כסא חנפן , מחכה במתיחות שאשב עליו, אבל הוא לא יזכה לזה, מפני שאני, תופתעו לשמוע, רעננה! יראה הגורל שהמאמצים שהוא עושה בשבילי לא משאירים עלי שום רושם. כל כך טוב לי, שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי!
פאראזיטים! אגואיסטים! אתם לא רואים שאני בסך הכל ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת תשומת לב?! אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע, ושעוד מעט אעשה במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במקרה כזה?!
אני עוזבת אתכם בזה והולכת הביתה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
