דמות: נינה
מתןך: בת השחף
מאת: אנטוטן צ'כוב
למה אתה אומר, שנשקת את עפר האדמה, שעליה התהלכתי? צריך להרוג אותי. כל כך עייפתי! לנוח קצת… לנוח! אני בת שחף… לא כך. אני-שחקנית. נו, כן. גם הוא כאן… נו, כן… אין דבר… כן… הוא לא האמין בתיאטרון, צחק תמיד לחלומותי, ולאט-לאט חדלתי גם אני להאמין, וחלשה דעתי… וכאן חבלי האהבה, הקנאה, החרדה התמידית לתינוק… הייתי לקטנונית, לאפסית, שיחקתי משחק שאין לו טעם… לא ידעתי מה לעשות בידי, לא ידעתי לעמוד על הבמה, לא שלטתי בקולי. אתה אינך מבין מצב זה, שבו אדם מרגיש, כי משחקו איום ונורא. אני- בת שחף. לא, לא כך… זוכר אתה שירית בבת שחף? בדרך מקרה בא איש, ראה אותה ומאפס מעשה קיפח את חייה… נושא לסיפור לא גדול… זה לא זה… על מה דיברתי?… אני מדברת על אודות הבמה. עכשיו כבר אינני כך… הנני כבר שחקנית אמיתית, אני משחקת בתענוג, בהתלהבות, משתכרת על הבמה ומרגישה, כי הנני נהדרת. ועכשיו, כל זמן שאני שרויה כאן, הנני מהלכת בלי הרף ברגל, מהלכת וחושבת, חושבת ומרגישה, איך מיום ליום גדלים כוחותי הנפשיים… עכשיו אני יודעת, אני מבינה, קוסטיה, כי במקצוענו- ואחת היא, אם משחקים אנו על הבמה, או מושכים בעט סופרים,- העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים.
(מצותת) טסס… אני הולכת. היה שלום… כשאהייה לשחקנית גדולה, בוא-נא לראות אותי. אתה מבטיח? ועכשיו… כבר מאוחר. בקושי אני עומדת על רגלי… תש כוחי, אני רוצה לאכול…
לא, לא… אל תלווני, בעצמי אגיע… סוסי קרובים… ובכן, היא הביאה אותו עמה? מילא, היינו הך… כשתראה את טריגורין, אל נא תאמר לו כלום… אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו אפילו יותר מקודם… נושא לסיפור קטן… אוהבת, אוהבת בלהט נפש, אוהבת עד כדי ייאוש. טוב היה קודם, קוסטיה! זוכר אתה? איזה חיים של אור, של חמימות, של שמחה, של טוהר, איזה רגשות,- רגשות הדומים לפרחים ענוגים, הדורים… זוכר אתה?
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.
