תפקיד: הבת
מחזה: הפליקן
מאת:אוגוסט סטרינברג

הנה ארוחת הערב שלך. את כן רעבה את רק לא רוצה לאכול את הדייסה. זה בשביל כל הפעמים שהכרחת אותנו לאכול את הדייסה שלך, בישלת את אותה פסולת בשביל הכלבים בחצר. היה עלי ללכת למזווה לגנוב- לא היה שם שום דבר מלבד לחם שחור ישן עם חרדל וכשזה שרף לי את הגרון ציננתי אותו עם חומץ. בקבוק החומץ וקופסת בלחם זה היה המזווה בשבילי, עכשיו אכלי, אני רוצה להסתכל עליך.
לאחרונה אני שואלת את עצמי הרבה מאוד שאלות ועכשיו אני יודעת על הרבה מאוד דברים. על אבא.

הייתי יכולה לסלוח לך על הכל מלבד זה. לעולם לא אחיה די שנים כדי לכפר על מה שעשיתי לו, אבל את תשלמי בשביל זה- בשביל זה שהסתת אותי נגדו. את זוכרת איך לימדת אותי חומר עליו דברים מכוערים כשהייתי ילדה קטנה? איך לימדת אותי לשקר לו? הייתי אומרת לו שאני זקוקה לכסף לספרי לימוד וכשקיבלתי את הכסף היינו מתחלקות בו.
אבי היה חכם מספיק כדי לדעת מי סיפק לי את המלח שזריתי לו על פצעיו והוא לא העניש אותי, והוא לא כעס עליך, הוא תמיד אהב אותך, עד הסוף, למרות הכל.
לו רק היה לי די אומץ לברוח, אבל אני כמו פרדריק, אנחנו חלשים, קורבנות חסרי ישע, קרבנות שלך.
לו רק יכולתי לעשות את המעשיים האכזריים שהייתי רוצה לעשות, את לא היית קיימת יותר.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.

דילוג לתוכן