מחזה: הוצאה להורג
מחזאי: חנוך לוין
דמות: אישה
אני נכנסת מאחור מהווילון בקו ישר מאחורי האסלה בדרמטיות
"יש לי כח וזכות לבחור אדם למות ,יש לי כח וזכות להחליט שאדם שישנו לא יהיה ,הערך העליון ,חיי אדם ,יטונף עוד מעט בטינופת איומה מתחת לחלקי התחתון,
הפתח האפל של אחורי מקבל משמעות אלוהית ,אני פתאום גבוה ,מעל העולם וצמרמורת חריפה של יראת כבוד עצמית חולפת לה כמו שיר על בשרי
(מאחור נכנס מלאך שטן לבוש שחורים ונושא איתו כסא גלגלים עליו בחור מתוקתק בחליפה\)
אלה אם יצליח לעורר את רחמי ולשנות את דעתי…
(הגבר קם מהכסא מבולבל ומציע לי פרח)
צוחקת בזלזול אהההה אהבות עד מוות יש לי פעמיים בשבוע,למטה בין הרגליים יבש,זה סיפור נצחי של כישלון ,הם באים בזה אח ר זה ,
הם בטוחים שיכבשו את העולם,הם מטפסים עלייך,משפשפים ,משפשפים משפשפים,ואז הם מתיזיםשתיים שלוש התזות,וחרחור,וכבר הם
סרוחים בשקט מעלייך כמו סחבה לכה,וצר לי אם לנהוג ביושר הגבר הזה הוא לא אתה,
ההצעה שלך נדחתה,אם יש לך הצעה אחרתנשמע,אם לא ניגש ישר לשחיטה….
(הגבר מוריד את החליפה ולובש מתחת בגדי משרתת)
לשרת אותי?????????!!!!
יש בימינו איזה שהוא מיניממום שמתחתיו הלב בכלל לא מתעורר,גדיעת ידיים ורגלייםמינימום
(נכבה האור ונדלק והבחור על כסא גלגים ללא ידיים ורגליים וסימני דם)
(אני מסתכלת עליו לא מרוצה וחסרת סבלנות)
אתה עושה ממני ממש חנוונית !סירוס לא פחות ולא יותר!
(נכבה ונדלק האור)
(הבחור על כסא גלגלים עם כתם דם בבולבול)
אני ממש מצטערת ,אין לך ידיים ואין לך רגליים ורוב הקווים האישיים שלך היטשטשו וגם הצלחתי לנתק את טענוגותייך הליליים הניזונים ממראות גופי,אבל אתה עדיין לא מעורר את רחמיי,אולי מפני שאני לא חשה שבאמת חסר לך דבר מה,אולי מפני שלהיות מושלך כך זה המצב הטבעי שלך,ועל כל פנים אינו מרעיש ויש בו אפילו משו מן השגרה
צר לי עלייך בכנות,אבל לא עד כדי כך שארצה באמת להציל אותך.
בוא בחור נלך לבית כסא(אוחזת בכסא(
ונמור עם זה,תבין סוף סוף לא יכולתי לשנות דבר בגורלך,תפקידי היה לתת לך את התקווה האשליה ,זה הכל.
ועכשיו זה נגמר,אתה תשכב תחתיי שחוט ומרוח בצואה שלי ,אני אעמיד פנים שאני נהנית,
יום אחד מי יודע אולי עוד באמת אהנה מזה,
שמעתי שזה בעצם מה שכל הגברים רוצים,שאשה יפה תשב מעליכם ותחרבן לכם על הפרצוף
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו