מחזה: הדיבוק
מחזאי: רועי חן (על פי אנ. סקי)
דמות: לאה
זוכר שהכנסנו לאבא שלי אבן לנעל והתחבאנו מתחת לשולחן? הוא קילל וצרח כאילו שניסינו לרצוח אותו. תגיד, חנן, אתה זוכר משהו מהילדות? אני כמעט כלום. רוב הזיכרונות מתחילים אצלי מגיל עשר בערך. בכלל אני הרבה שוכחת. בזמן האחרון אני קמה בבוקר ונדמה לי שהרגע נולדתי. מוזר שיש פה אנשים מתחת… אומרים שאחרי שלושים יום הנשמה עוזבת את האדמה, אתה פה? היה איש אחד, עם נשמה גבוהה ומחשבות עמוקות ופתאום, ברגע אחד – החיים שלו נפסקו. אנשים זרים קברו אותו באדמה זרה. איפה הימים שלו? המשפטים שלא הספיק להגיד, התפילות שלא סיים להתפלל? חנן, באמת צעקת את השם שלי לפני ש… משוגע. בסוף יצא שהסיפור שלך הוא סיפור יפה: צעקת ומתת, והסיפור שלי משעמם – שתקתי ונשארתי בחיים. אבל אני צריכה לחיות. בגלל זה באתי אליך. להגיד לך ש… לפני כמה ימים ראיתי אותך, היה נדמה לי שראיתי אותך. חנן, אל תבוא אלי יותר, לא בחלום ולא בהזיה, אני לא רוצה לדמיין אותך אפילו. אני לא רוח, יש לי גוף והוא מזדקן, אני מקווה להיות אמא, רוצה ילדים, ילדה קטנה שתהיה אתי ואני אדאג לה והיא תבכה, ואני אחבק אותה. זה לא הוגן לקשור ככה בן אדם חי למוות שלך. אני לא מפסיקה לחשוב על זה, פתאום צועק לאה באמצע ה… אני לא מפסיקה לחשוב על זה. למה לא אמרת לי כלום אף פעם? אני הערצתי אותך בילדות. זוכר כשהפרידו בינינו אחרי הבר מצווה שלך, כדי שלא תפתה אותי. למה לא פיתית אותי? באמת האותיות בתפילות היו יפות יותר ממני? למה לא נתת לי סימן? הייתי לוקחת אותך בעצמי ונושאת אותך לבעל, על אפם וחמתם של אבא'לה וסבתא'לה. הנה, אתה רואה, אתה מושך אותי אליך שוב. יש לי חור בנשמה, בגלל זה אתה מצליח להשתחל פנימה. די. אבא מצא לי חתן… מנשה, עוד לא ראיתי אותו. מנשה… הוא לא יודע איך הוא הסתבך אתי, נדמה לי שבליל הכלולות אני אטרוף אותו… איזה שטויות אני אומרת, אף פעם לא הייתי מדברת ככה עם בן אדם חי. טוב, אני הולכת עכשיו. אני עוד אבוא לבקר אותך. אולי אפילו עם הבת שלי. אם זאת תהיה בת. גם בן זה טוב. כן. (פונה ללכת ונעצרת) הנה אבן, עקומה אבל חלקה. (מניחה את האבן ונשכבת בעצמה על המצבה במפתיע) אל תיבהל, חנן, זה רק לרגע. אל תיבהל, אני כבר קמה. אני כבר קמה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
