מחזה: הג'יגולו מקונגו
מחזאי: חנוך לוין
דמות: פרצל

ערב אחד מצלצל אליי הדוד הזקן שלי:
מה נשמע פרצל? אז אני אומרת לו כרגיל
אז הוא אומר לי- מה קורה איתך? אז אני אומרת לו ככה
אז הוא אומר לי – למה לא שומעים אותך
אז אני אומרת לו- באמת התכוננתי לצלצל
אז הוא שואל אותי מה שלום שריר? אז אני אומרת לו בסדר
אז הוא אומר לי וקרכצל? אז אני אומרת לו קרכצל בסדר
הוא אומר לי- בריא? אני אומרת לו –בריא
אז הוא אומר לי ואיך ככה? אז אני אומרת לו בסדר, חיים
אז הוא שואל אותי ופייגנבוים? אני עונה לו פייגנבוים בסדר
אז הוא אומר לי ודרדרוך? אז אני אומרת דרדרוך גם
אז הוא אומר לי ומה חדש? אני עונה לו אין חדש
אז הוא אומר לי וחוץ מזה? אני אומרת לו חוץ מזה הכל כרגיל
אז הוא אומר לי והרטיבות בקיר? אני עונה לו אותו דבר
אז הוא שואל אותי ואיך החיים? אז אני אומרת לו חיים
אז הוא אומר לי ולמה לא רואים אותך?
אז אני אומרת לו באמת התכוננתי לקפוץ
אז הוא אומר לי ואיך בחוץ? אני אומרת לו ככה קצת קריר
אז הוא אומר לי ומה שמעת מיודנהרץ? אז אני אומרת לו הכל בסדר
אז הוא אומר לי ובלה? אז אני אומרת לו בלה כרגיל
אז הוא אומר לי עבר לה כבר? אז אני אומרת לו הרופאים אומרים שכן,
אז הוא אומר לי ולבוקסנבויים? אז אני אומרת לו גם לבוקסנבויים עבר
אז הוא אומר לי וסרדנים, את עוד אוכלת סרדינים?
ופתאום אני שומעת טראח! השפורפרת נפלה על הרצפה, אני מחכה רגע, שומעת שהשפורפרת מורמת, אז אני אומרת כן אוכלת סרדינים כרגיל.
ואז אני שומעת את הקול של הדודה בטלפון: הדוד נפל פתאום באמצע השיחה ומת
הרגשתי נורא, קודם כל כמובן בגלל המוות עצמו, אבל גם בגלל שתקעתי פתאום לדודה שאני אוכלת סרדינים בדיוק כשבעלה נופל ומת על הארץ.
אבל הכי נורא הרגשתי כלפי הדוד, שהמילים האחרונות שלו היו שאלה, והוא מת מבלי שזכה לתשובה, אמנם גם אילו היה שומע שאני אוכלת סרדינים כרגיל, גם אז לא היה מת מי יודע מה באיזה אושר גדול, אבל לפחות הייתה תשובה, וככה גם סרדינים וגם בלי תשובה.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן