מחזה: דוניה רוסיטה הרווקה
מחזאי: פדריקו גרסיה לורקה
דמות: רוסיטה

התרגלתי לחיות הרבה שנים מחוץ לעצמי, לחשוב על דברים שהיו רחוקים מאוד, ועכשיו שהדברים האלה כבר לא קיימים, אני ממשיכה להסתובב במעגלים בתוך מעגלים, במקום קר, מחפשת מוצא שלעולם לא אמצא.
אני ידעתי הכל, ידעתי שהוא נשוי- נשמה טובה אחת כבר דאגה לומר לי את זה, והייתי מקבלת את המכתבים שלו באיזו אשליה מלווה התייפחות. אשליה שאפילו אותי עצמי היתה מפתיעה. אם אנשים לא היו מדברים, אם אתן לא הייתן יודעות, אם איש חוץ ממני לא היה יודע את זה, המכתבים שלו והשקר שלו היו מזינים את האשליה שלי כמו בשנה הראשונה לנסיעתו. אבל כולם ידעו, ואני גיליתי שמצביעים עליי באצבע, וזה שם לצחוק את הצניעות שלי, שהיא צניעות של נערה מאורסת. כל שנה שעברה היתה כמו כותונת לעורי שנקרעה מן הגוף שלי. היום מחתנת חברה, ועוד אחת, ועוד אחת, ומחר יש לה ילד והוא גדל והוא בא להראות לי את הציונים שלו, ובונים בתים חדשים, ומחברים שירים חדשים, ואני נשארת כמו תמיד עם אותה הרעדה כמו קודם.
ויום אחד אני יורדת לטיילת ואני מבחינה שאני לא מכירה איש. נערים ונערות עוברים לידי ואחד יפה, עם ראש מתולתל אומר: "זאת כבר אין מי שינעץ בה את השיניים".ואני שומעת אותו ולא יכולה לצעוק, רק הולכת קדימה בפה מלא רעל, ורצון עז משתלט עליי לברוח, ולהוריד את הנעליים ולנוח, ולא לזוז יותר לעולם מן הפינה שלי.
למרות הכל, התקווה רודפת אותי, נושכת אותי, כמו זאב גוסס המהדק את שיניו בפעם האחרונה.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן