דמות : איווט
מחזה: אמא קוראז'
מחזאי: ברטולט ברכט
מותר להגיד שלום כשנפרדים.
מי אמר שיש לי מחלה?
כולם שקרנים. זאת עלילה קוראז'. אני מיואשת. הם בקושי מתקרבים אלי, בגלל השקרים האלה. כאילו אני דג מסריח. אף פעם לא שתיתי בבוקר. זה עושה קמטים סביב העיניים. אבל עכשיו כבר לא אכפת לי. כל חייל ברדיוס של קילומטרים מכאן יודע איך אני נראית בלי בגדים. אני אישה עובדת. אני צריכה לקבל את אות הגבורה. כל אירופה עברה לי בין הרגליים- גרמנים, רוסים, פולנים, שוודים… הייתי צריכה להישאר בבית כשההוא בגד בי. אנשים כמוני לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של כבוד עצמי. אנחנו צריכים ללמוד לאכול את החרא ולסתום. אבל בכל זאת אני אספר, שיהיה לי יותר קל על הלב. נולדתי בכפר קטן, יפה, מוקף שדות, פרחים. אם לא הייתי נולדת שם, לא הייתי פוגשת אותו, והוא לא היה עוזב אותי ושובר לי את הלב. הייתי בת שבע עשרה כשהוא הגיע. הוא היה הולנדי, יפה, עם בלורית מתנפנפת, אבל רזה.
תיזהרי מרזים, קתרין, הרזים הם הכי גרועים!
אבל אז עוד לא ידעתי את זה. וגם לא שיש לו עוד אישה. קראו לו פטר המקטר, כי הוא לא הוציא אף פעם את המקטרת מהפה הבן זונה. אפילו לא כשהוא היה עושה את יודעת מה.
כן, כן… אפילו לא… טוב, די ,די.
בת שבע עשרה הייתי כשהאויב פלש, הוא את נשקו הניח ואת לבי כבש. הייתי מאוהבת, ראיתי כוכבים ועוד הרבה דברים שמרגישים כשאוהבים. ויום בהיר אחד קול התופים נדם. שקט לי וכואב. הבן כלבה עזב ולי נשבר הלב.
כמו מטומטמת אני ממשיכה לחפש אותו. עד היום לא מצאתי .זה היה מזמן.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
