מתוך: איש האולר Swiss Army Man
מאת: דן קוואן ודניאל שיינרט
דמות: האנק
לא ראית שם כלום. תמיד קיווית שבשניה שתמות כל החיים שלך יחלפו לך מול העיניים… מסיבות וחברים ואיך שנהיית נגן גיטרה מדהים, ואולי אפילו איך שהייתה לך בחורה. אבל כשהיית תלוי שם… לא ראית כמעט כלום משום דבר…
אוקי, אתה יכול להזכר במשהו מלפני כן, מהחיים שלך? מהבית שלך? וככה תרגיש שלם.
זה מהבית. אוקי. אממ לפעמים, אממ, אחרי שהיית אוכל את זה האצבעות שלך היו מצופות בכתום. ואמא שלך הייתה אומרת לך לשטוף ידיים, אבל אתה היית פשוט מלקק את האצבעות כשהיא לא הייתה מסתכלת.
זה מהבית ו.. פעם היה ממש קשה להשיג מגזין כזה. אתה היית ממציא סיפורי אהבה קטנים לכל אחת מהן. זאת אומרת, לפני האינטרנט כל בחורה הייתה הרבה יותר מיוחדת. ואתה היית מאונן מלא. ואז כשאתה עושה משהו יותר מידיי פעמים אז כבר אין לזה את אותו אפקט. זה למה יש כל כך הרבה פטישים בעולם. לכל אחד יש את הטעם המיוחד שלו. אני לא מאמין שאני מדבר על זה. אנשים לא אמורים לדבר על הדבר הזה. ככה אנשים מגיעים למקומות אם הם עניים מידיי כמוני. אוטובוס הוא בשביל אנשים שלא מכירים אחד את השני. הם קוראים ספרים. מקשיבים למוזיקה. אבל אם תתחיל לשיר האנשים האלה יחשבו שאתה מוזר, אז אתה מקשיב למוזיקה משל עצמך. וכל יום, אתה נוסע באוטובוס וסופר את הדקות, בתקווה שתראה אותה שוב. שרה. היא רק מחייכת, ואתה מרגיש עיקצוץ מוזר בעורף. משהו מבפנים גורם לגוף שלך להתפרק מזיעה. אתה מרגיש כמו הגבר הכי בר מזל בעולם. היא יושבת לבד, כמו בכל יום, ומסתכלת החוצה מהחלון אבודה במחשבות שלה. אתה מכיר את המבט הזה. גם היא בודדה בדיוק כמוך. אבל היא לא חייבת להיות. אתה יכול לדבר איתה. להגיד לה שתשמח לשבת לידה היום ובכל יום אחר, כי החיים קצרים, ולאף אחד לא מגיע לנסוע באוטובוס לבד.
לא חשבתי שמישהי כמוה אי פעם תרצה להיות איתי. אפילו אני לא רציתי להיות איתי. אני התביישתי יותר מידיי. אף פעם לא היה לי את האומץ. אני לא יכול לדבר אליה עכשיו. מה אם הייתי אומר משהו מפגר? הייתי רוצה למות. היא ממש פה. וכל מה שאתה צריך לעשות זה לדבר איתה. מה אתה היית עושה? כנראה שהייתי מחכה, ומסתכל עליה יורדת מהאוטובוס והולך הביתה לרדת לבד על מגש פיצה. אני מאוהב במישהי שמעולם לא ידעה שאני קיים.
*פלוץ*
וגם זה מהבית. אנשים לא אוהבים פלוצים של אנשים אחרים. אי אפשר להשתמש בגזים שלך מול אנשים אחרים. אז אני צריך לעשות את זה רק כשאני לבד או לשמור בבטן. זה מה שאתה אמור לעשות. כי אז אתה מוזר.
מוזר זה כשאתה עושה משהו שאף אחד אחר לא עושה, ואז הם צוחקים עליך בגלל זה. והם קוראים לך בשמות כמו האנק המשתנק, ואז אתה עובר ביה"ס, ואז אבא שלך תופס אותך מסתכל על אחד המגזינים האלה, ואז הוא ממש מתעצבן.
איך אני אמור להחביא מחשבות? למה אנחנו חייבים להחביא הכל? זה מחשבה וזה מחשבה וזה מחשבה וכל אלה מחשבות ומחשבה מובילה למחשבה כמו מה עוד מסתיר ממני החבר הכי טוב שלי, אם הוא מסתיר ממני את הנאדים שלו? ולמה המחשבה הזאת גורמת לי להרגיש כל כך לבד? מה עושים עם מחשבות כאלה? אני לא שולט בזה. אני לא רוצה את זה יותר. אני אדם פחדן וחסר טעם. אני מפחד מהבושה. וכן, יש גם מחשבות יפות. שאולי כולנו קצת מכוערים וכל מה שצריך זה שאיש אחד פשוט ירגיש בסדר עם זה, ואז כל העולם ירקוד וישיר ויפליץ, וככה כולם יריגשו טיפה פחות בודדים. אבל זה משהו שהמוח ממציא כדי לשרוד. כדי להסית את התשומת לב מהעובדה שבסוף העיניים שלך יפסיקו למצמץ, והפה שלך יפסיק ללעוס, והדם שלך יפסיק לזרום. זהו זה. אלה החיים ששכחתי.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.
