מחזה: אביב מתעורר
מחזאי: פרנק וודקינד
דמות: וונדלה
זו אני. לא,לא,זו אני וונלדה ברגמן. מה אתה עושה כאן?
אני מחפשת אוכמניות.אמא רוצה להכין עסיס. בהתחלה היא גם כן רצתה לבוא,אבל ברגע האחרון הגיעה הדודה באואר והיא לא אוהבת לטפס.אז עליתי הנה לבד. סל מלא. שם מתחת לאלונים הן גדלות כמו תלתן.עכשיו אני מחפשת את הדרך החוצה.נדמה לי שהלכתי לאיבוד.אולי אתה יודע מה השעה?שלוש וחצי.חשבתי שכבר יותר מאוחר.שכבת דיי הרבה זמן על האיזוב ליד המעיין וחלמתי.הזמן עבר נורא מהר.פחדתי שכבר הגיע ערב.לפניי חמש אני צריכה להיות בבית.
אני הולכת לבקר עניים .בדרך כלל אמא שלי שולחת אותי. יש שם משפחות של פועלים שכירים שיש להם המוני ילדים. לעיתים קרובות אין להם עבודה ואז הם רעבים וקפואים. אצלנו כבר מזמן מונחים כל מיני אלטעזכן בארונות שלא משתמשים בהם.
(אני הולכת לשם מאד ברצון. מה אתה חושב.)זה גורם לי הנאה לעזור להם. אני הולכת אליהם כי הם עניים אבל זו אשמתי שאני נהנית מזה? אה,גם לך זה היה גורם הנאה גדולה.
ליד המעיין חלמתי שאני קבצנית ענייה ענייה,השכם השכם בבוקר שולחים אותי לרחוב,במשך כל היום אני חייבת לקבץ נדבות,ברוח ובסער,בין אנשים קשוחים וחסרי לב. ובערב,כשחזרתי הבייתה,רועדת מקור ומרעב,אם לא הבאתי מספיק כסף אבא שלי מכה ,מכה אותי.
(דווקא )יש אנשים אזכריים כאלה גם במציאות מלכיור,(אתה טועה.) למרתה בסל מרביצים כל ערב,וביום רואים את סימני ההצלפות. מה שהיא סובלת! הדם עולה לי לראש,כששומעים מה היא מספרת.נורא חבל לי עליה.לעיתים קרובות אני בוכה בלילה כשאני חושבת עליה. חודשים אני חושבת איך אפשר לעזור לה. בשמחה הייתי מחליפה אותה שבוע.
לי בחיים עוד לא הרביצו.אפילו לא פעם אחת ויחידה.אין לי מושג איך ההרגשה,שמרביצים לך.כבר הרבצתי לעצמי בשביל להרגיש איך זה בלב. בטח הרגשה איומה.
למשל עם הענף הזה-תראה כמה זה גמיש ודק! חותך בבשר.לא היית מרביץ לי פעם בזה? לי. מה יש? ואם אני מרשה לך?ואם אני מבקשת ממך,מלכיור? בחיים שלי עוד לא הרביצו לי! בבקשה-בבקשה.ככה אני לא מרגישה כלום! הנה, תרביץ לי ברגליים. בבקשה.בבקשה..אני לא מרגישה כלום.!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
