שיקגו – ברודווי בת"א – ביקורת של עליס בליטנטל

המחזמר עטור הפרסים "שיקגו" שמוצג בסטודיו יורם לוינשטיין שבשכונת התקווה, מביא משב רוח של ברודווי לתל אביב. המקצועיות במשחק, בבימוי, בריקוד ובמוסיקה החיה על הבמה – מרנינים כמו ישבנו וצפינו בו בברודווי.


מה שיפה בהפקות הסטודיו, הוא היתרון שבהפיכת האולם הקטן, ועיצובו בכל פעם אחרת, לתכלית ההצגה הספציפית. הפעם – הבמה מתמשכת לכל אורך האולם, ולרוחב החלק בו יושבת התזמורת ומתחתיה. הקהל יושב סביב שולחנות, כמו במועדון לילה. הרקדניות החטובות והיפהפיות סובבות אותו, מעניקות לו תחושת חלק מהמתרחש.
כתב ידו המסוגנן של בוב פוסיי ניכר היטב בריקוד ומלהיב. הסיפור על רוצחות, שתיים במיוחד, על משך כליאתן, עד שחרורן בידי העו"ד רב התושיה והקסם בילי פלין (עידן ממן, תואם ריצ'רד גיר בסרט)– מוגש בשירה וריקוד מהפנטים. כוחה של התקשורת בבניית תדמית הרוצחות כ-לא אשמות מודגש היטב. שתי הגיבורות התוססות, ולמה (רונה לי שמעון, כבת דמותה של קתרין זיטה ג'ונס הסקסית והעסיסית, שמפגינה את יכולת הריקוד הבלתי מוגבלת שלה) ורוקסי (דנה מיינרט הכה יפה וחמודה, אפילו יותר מרנה זולווגר בסרט עטור האוסקרים) נוטלות על כתפיהן את עיקר העלילה. לעזרתן מופיעה הסוהרת שיש לה חיבה יתרה לשתי הבנות, ביג מאמא (שני קליין, שנחונה בקול מדהים, ובאישיות בימתית כובשת, כבת דמותה של קוין לטיפה), אך היא גובה מהן סכומי עתק עבור הטובות שהיא עושה למענן.
הבחורים בהצגה כולם יפים, חטובים, כמו גם כל הבנות בקורוס: איתי רוטנברג, עומרי אוזן, אביבה נגוסה, דורית ליליאן, טומי ברמבוים, יעל גרובגלס, יעל וקשטיין, ירדן ברכה ומיטל גל, שעל האחרונות דיווחנו בביקורות משבחות של הצגות קודמות. אך לא רק רקדנים וזמרים יש כאן. הדרמטי מכולם הוא בעלה של רוקסי, אותו משחק נפלא ליאור שיקווה, כגבר תם ונעבעך. כך בולטת גם מיס סנשיין במשחקה ובשירתה בסולו שלה (לירן קורוטקין) וכן מאיר טולדנו ודניאל מייזלר.
כדי למצק את הקורוס, השאיל הסטודיו שלושה רקדנים ממגמת המחול בסמינר הקיבוצים, והודות להם ולכוריאוגרפיה של קורין מנדלסון – נותן הקורוס יחד עם היתר, הופעה מושלמת ומלהיבה של מחול בסגנון ברודוויי.
התוצר המושלם הוא תוצאה של בימוי מדויק ומעולה של צביה הוברמן, ניהול מוסיקלי ועיבודים של אמיר לקנר, הכוכב הצעיר העולה בתחום, התלבושות המרהיבות והתפאורה של ארז מעיין – כולל שלל נוצות בת היענה שיובאו מניו יורק, והתזמורת של ששת הנגנים המצוינים על הבמה – כל אלה מעלים הרהור, שזוהי הצגה מוכנה לעלות בכל תיאטרון גדול בארץ, מכל הבחינות – ההשקעה בתפאורה ובתלבושות, במשחק ובבימוי.
בימים טרופים אלה, כשמהפכות אופפות אותנו מכל עבר ומאיימות על העתיד להתרחש – חבל שאין לקהל הרחב אפשרות להתעודד ולעלוץ בהצגה כה יפהפיה ומרהיבה – כי היא עולה רק עד ה – 25.2.11, וכמעט לא נותרו כרטיסים אליה.

בלוג "עליס בארץ הפלאות", 15.2.11