טומי דופקת על הדלתות
טומי ברמבוים, שנה ג' בסטודיו של יורם לוינשטיין, משחקת צעירה חסרת מעצורים ב"דלתות", מחזה מונולוגים בהשראת ג'ים מוריסון "להמר כנגד כל הסיכויים, זה האתגר שמקדם אותי", היא מודיעה רגע לפני הפריצה.
לימור ניסני שושני- ישראל פוסט עמ' 20 19.05.2011
ברמבוים, שממרום 25 שנותיה נראית מקסימום תיכוניסטית מלאה התלהבות וחדווה חיים, הגם שהיא חפה מציניות ומתחבבת בקלות. ״אני שחקנית קלאסית״, היא צוחקת, ״שוכרה בתל אביב, לומדת בימים, ממלצרת בלילות״.
ברמבוים היא תלמידת שנה ג׳ בסטודיו של יורם לוינשטיין, שמרים השבוע מסך על ״דלתות״, שערך וביים ארז דריגס, בוגר הסטודיו. 11 מונולוגים בהשראת ג'ים מוריסון זצ״ל, מנהיג להקת ״הדלתות״ האגדית, על מה שיש לאנשים אבודים להגיד. בין הדמויות הנעות במרחב הזוי ומציאותי כאחד, אפשר למצוא חייל בקבע שאשתו נטשה אותו, שחקן מתוסכל, מורה שמחליט ללמד דווקא על מוות, בחורה דתייה שמחפשת זוגיות ואת אנה, שמשחקת טומי, שאינה מפסיקה לצאת לדייטים אבל לא מצליחה למצוא אהבה. בין הדמויות ומעליהן מרחפת רוחו של מוריסון, משורר נועז וחדשני, סמל סקס עסיסי ואחד מגדולי מנהיגיה של מהפכת ההיפיז, שעישן והסניף כל כימיקל בשטח ועשה קריירה מזהירה מלהיות ווירדו.
להיטיה האלמותיים של ה״דורז״, מתפתלים בין המונולוגים בדומה לנחש מהשיר The End ומשרים אווירה קסומה ומסתורית של גן עדן מכושף. ״הדבק בין המונולוגים הוא המוזיקה של הדורז״, מסבירה טומי, ״המוזיקה של מוריסון מאוד זורמת, מאוד אסוציאטיבית, וכך גם המונולוגים״.
ספרי על אנה שאת מגלמת.
״היא דמות מהספר ׳לפחות היית מת בצורה מסודרת׳ שכתב אלדד כהן. לאנה אין מעצורים, אין עכבות, היא מדברת בלי סאב טקסט, אומרה כל העולה על רוחה, ואחר כך מתפלאת למה היא לא יוצאת לדייט שני״.
יש נקודות השקה ביניכן?
״בנקודות מסוימות, אני מזדהה איתה לחלוטין. גם אני אדם שחופר, ששואל, ללא מנוח. לאנה, בדומה למוריסון, יש המון אישית עם עצמה, שבהם היא לא מפסיקה לדון. גם לו היו המון אישיוז עם עצמו. גם הוא לא ברח מהתמודדות עם עצמו״.
״אחרת, בשביל מה חיים?"
ברמבוים עלתה עם משפחתה מטשקנט, אוזבקיסטן, בגיל שבע, וגדלה בנצרת עלית. כבר מילדות נדבקה בחיידק הבמה. ״בגיל המש־ שש הייתי פוצחת במופעי שירה וריקוד בסלון המשפחתי״, היא נזכרת, ״בתיכון למדתי במגמה תיאטרון. נורא נהניתי והצלחתי, והיה לי ברור שזה הכיוון. לאבא שלי היה נורא קשה בהתחלה להשלים עם זה. הוא פסל במקצועו, ויודע מה טומנים בחובם חיי אמן. תכל׳ס, זאת מלחמה הישרדות״.
אוטוטו את מחוץ לחממת הסטודיו. איך זה מרגיש?
״מלחיץ, מרגש, מאתגר. אצל יורם (לוינשטיין, ל.נ.ש) זה משפחה, הרבה תמיכה וחום. בסטודיו מחנכים לעבודה קשה, להגדלת ראש, לדאוג לעצמנו, ליצור בעצמנו, ולא לסמוך על אף אחד אחר שיעשה עבורנו את העבודה. בקיצור, אין קיצורי דרך.
״מהרבה בחינות הרגשתי שאני כמו על רכבת הרים רגשית, והתעמתי עם דברים שדרשו תיקון אצלי כשחקנית וכבת אדם. הלימודים שימשו לי מראה למה אני יכולה להיות. לכמה עוצמה יש בי. הרבה פעמים חשתי שאני קורסת, אבל הצלחתי להתעלות. למרות העייפות, על הבמה צריך להיות כל הזמן שובת לב וסקסית״.
מאיפה האמונה שמאחורי הפינה מחכה לך הפריצה הגדולה?
״נכנסתי למקצוע הזה כי אני מאמינה שכנגד כל הסיכויים – אצליח. למה שלא אהיה אחת מאלה שכן מצליחים להתפרנס ממה שהם אוהבים? להמר כנגד כל הסיכויים, זה האתגר שמקדם אותי. להוכיח שאני יכולה. למרות, ולא בזכות. אחרת, בשביל מה חיים?״.
