מחזה: הדוד וניה
מחזאי: אנטון צ'כוב
דמות: אסטרוב
נכנסים כשטליגין לוחש לאסטרוב לשיר בשקט: "סוב כיריים סוב תנור/ אי נלין ואי נגור".
נגן. (טליגין: "אבל כולם ישנים") נגן! (מקחקח בגרוני) כן, עלי להודות אני נהפך לקשקשן. אתה רואה, אני גם שיכור. בדרך כלל אני משתכר כך רק אחת ל… חודש. כשאני שרוי במצב זה אני נעשה מחוצף ועז פנים במידה מופלגת ואז כל העולם עלי (קטן עלי) כקליפת השום. אני מקבל על עצמי את הניתוחים הקשים ביותר ומבצעם להפליא, אני מצייר בנפשי תכניות נרחבות ביותר לעתיד לבוא, לעת כזאת שוב איני נראה בעיני עצמי כאחד התמהונים ומאמין כי אני מביא לאנושות תועלת עצומה… עצומה!(מבט לקהל).
ולעת כזאת יש לי שיטה פילוסופית מיוחדת משלי, וכולכם ידידי, נראים לי כחרקרקים כאלו… (מפחד ומאיים תוך הליכה אחורה על השולחן) כחיידקים! (נופל אחורה).
(קם מאחורי השולחן) נגן! (טליגין מנגן) מן הראוי היה ללגום לגימה. נלך! שם! כמדומה לי נשאר אצלנו עוד קוניאק וכשיאיר הבוקר, נסע אלי. מסכים? יש אצלי חובש אחד שלעולם אינו אומר מסכים, אלא מסכים. רמאי גדול. ובכן מסכים?
גבירתי (מביט על עצמו) סליחה, אני בלי עניבה (מניח אותה עליו באופן מטופש) לשירותך.
טוב, לא אוסיף עוד לשתות (מביט בטליגין ובועט בו שילך). היום לא אכלתי כלום רק שתיתי.
אין כאן איש, אפשר לדבר גלויות? האדם – כל מה שיש בו צריך להיות יפה-להפליא: גם הפנים, גם הלבוש, גם הנשמה, גם המחשבות.
את החיים בדרך כלל אני אני אוהב אך את חיי הפרטיים האישיים, שום דבר טוב אין בהם. לחלוטין.
איני אוהב את בני האדם… זה זמן רב שאיני אוהב שום אדם. כל אנשי שלומי מחשבותיהם קלוקלות, הרגשותיהם קלוקלות ואינם רואים אלא את הסמוך לחוטמם – בתכלית הפשטות טיפשים. (בא לשתות ונעצר ע"י טליגין וילינה בתנועת היד שלהם – מביט אליו ואליה). נשבע בהן צדקי לא אוסיף עוד לשתות הלילה, באסטה נתפכחתי! את רואה, אני כבר מפוכח לגמרי וכך אוסיף להיות מעתה ועד סוף ימי.
(מניח את הכוס בהבנה שאליה הוא בורח) היום מת אצלי חולה בעודו רדום בכלורופורם. עייפתי מרוב עבודה, ומהבוקר עד הלילה אני על רגלי לא יודע מנוחה. ומה הפלא שנזדקנתי? גם החיים עצמם נהיו משעממים, אווילים, מזוהמים… עד הצוואר אתה שוקע בתוך החיים האלה. מסביבך אנשים תמהוניים כולם. וכיוון שאתה חי בסביבתם שנתיים שלוש, לאט לאט בלי שתרגיש בכך, אתה עצמך נהפך לתמהוני.
(בחיוך עצוב:) גורל שאין מפלט ממנו. כשהביאו אלי את הקוון ממסילת הברזל, הנחתיו על השולחן, כדי לנתחו, והוא נוטל עצמו ונופח את נפשו אצלי בעודו הלום כלורופורם. ודווקא בשעה זו שאינה יפה לכך נתעוררו בי רגשותי והיה מצפוני מייסרני כאילו במזיד הרגתי אותו… ישבתי תחתי, עצמתי עיני – הנה כך, והריני מהרהר בלבי: אלה שייחיו מאה-מתאיים שנה אחרינו, ושבשבילם אנחנו סוללים עכשיו את הדרך, היזכרו אותנו לטובה? הרי לא יזכרו.
שמע נא חביבי! (טליגין צץ) הבא לי כוס וודקה.
אצל אוסטויבסקי באחד המחזות שלו, יש אחד ששפמו גדול וכשרונו קטן… ובכן זה אני. ואולי כל זה סתם תמהוניות? יש לי את הכבוד רבותיי. (מרים כוסית ושותה אותה).
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו