מחזה: געגועיי לקיסינג'ר
מחזאי: אתגר קרת
דמות: מנחם (ימים נוראים)
ישר בפרצוף היא אמרה לי את זה , על המדרגות שיורדות מבית הכנסת. ממש אחרי שיצאנו, עוד לפני שהספקתי להחזיר את הכיפה לכיס. היא שיחררה את היד מהאחיזה שלי ואמרה שאני בהמה, ושאני לא יעז יותר לדבר אליה ככה, לגרור אותה החוצה כאילו היא איזה חפץ. ועוד אמרה את זה בקול רם, אנשים יכלו לשמוע. אנשים שעובדים איתי, אפילו הרבי, אבל זה לא הפריע לה להרים את הקול. באותו רגע הייתי צריך לתת לה את הסטירה, לגלגל אותה מכל המדרגות. אבל אני, כמו אידיוט, חיכיתי שנגיע לבית. ואז, כשהרבצתי לה, היא נראתה כל כך מופתעת, כמו כלב שמכים אותו על זה שחירבן על השטיח אחרי שהחרא כבר הספיק להתייבש. נתתי לה סטירות קטנות בפנים והיא צעקה: " מנחם, מנחם! " כאילו שמי שמכה אותה זה איזה זר והיא קוראת לי , שאני יבוא ויציל אותה. "מנחם, מנחם!" היא התכווצה בפינה, "מנחם, מנחם" ונתתי לה בעיטה בצלעות. כשהתרחקתי ממנה להדליק סיגריה, ראיתי את כתם הדם על נעלי יום הכיפור שלי, ושוב הסתכלתי עליה וראיתי חצי ירח אדום על השמלה שקניתי לה לחג. הירח הלך והתמלא, כנראה שנזל לה דם מהאף. משכתי כיסא מפינת האוכל והתיישבתי עם הגב אליה והפנים לשעון החשמלי. מאחוריי יכולתי לשמוע אותה בוכה. לשמוע את האנחות שהוציאה כשניסתה שוב לעמוד, את הרעש של המכה העמומה כשגלשה חזרה לפינה. המחוגים בשעון החשמלי זזו במהירות מסוכנת , ושיחררתי לעצמי את אבזם החגורה הלוחצת, וויתרתי על המשענת של הכסא והיטתי את גופי קדימה. "סליחה", שמעתי אותה לוחשת מפינת החדר, "סליחה, מנחם, באמת לא התכוונתי, אני מצטערת". ואני ואלוהים סלחנו לה, בעתוי מופלא ממש, שלושים שניות בלבד לפני המועד האחרון שמותר.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו