מחזה: אישה בעל בית
מחזאי: שמואל הספרי
דמות: נאוה
איך זה אתה נשארת חי?
למה לא היית לידו? איך זה שאתה לא נהרגת?
אתה לא צריך לענות לי, אני יודעת את התשובה. כל החיים שלי אתך אני יודעת את התשובה
לך לעזאזל מניפולטור קטן. אני לא אמא שלך. אל תנסה אפילו לעבוד עליי. אתה חי כי פישלת כאבא, כי התרשלת בתפקיד האב, כי נתתי לך את הילד שלי לשמור עליו, כי היית צריך להחזיק אותו בידיים ולא החזקת.
איך שמחתי שהוא אהב אותך. שאהבת אותו. איך שמחתי כשקנית לו את הצעיף האדום והכובע האדום ולקחת אותו לבלומפילד לשבת. אפילו שהוא הלך ונהיה שמנמן כמוך ומשקפופר כמוך והתחיל לדבר כמוך בקול רציני כזה ואפילו שהרגשתי איך הוא עוזב אותי ועובר אליך…
אז למה לא החזקת לו את היד? אז הוא היה משתעמם קצת, אז הוא היה מקטר קצת שהוא רוצה להיכנס לסנטר, אבל אתה היית מעכב אותו והיום הוא היה חי. אתה שכחת שהוא איתך, יואל. אתה לא זכרת בכלל שהוא מחופש ושזה פורים. אתה עמדת רחוק משם וצילמת, יואל.
אני פיתחתי את הסרט במצלמה שלך. הכל כתוב בתמונות, תמונה אחרי תמונה. שלוש שלושים ושמונה – מרפסת בסגנון הבאוהאוס. שלוש שלושים ושמונה – שוב המרפסת. שלוש שלושים ותשע – הבית כולו צילום מרחוק. שלוש וארבעים – צילום של חלון מזווית אחרת, ואז היה הפיצוץ, אבל אצלך, שלוש ארבעים ואחת – עוד תמונה של הכניסה לבית, ורק אז – רק אז אתה שם לב שקורה משהו, רק אז משהו חודר את הבועה שלך ואתה מפנה את המצלמה ומצלם משלושים מטר את האנשים, רצים מטורפים מפחד, ורק אז, יואל, רק אז אתה נזכר שיובל לא אתך, ואתה רץ לחפש אותו. הוא לא היה איתך. זהו. אמרתי את זה. תעשה מה שאתה רוצה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
