מחזה: אותלו
מאת: ויליאם שייקספיר
דמות: לנצלוט גובו
בטוח, המצפון שלי יעזור לי בלברוח מהיהודי הזה, האדון שלי. השד מושך לי במרפק ומפתה אותי, אומר לי "גובו, לנצלוט גובו, לנצלוט טוב" או "גובו טוב", או "לנצלוט גובו טוב, תרים רגליים, קח תנופה, תברח."
המצפון שלי אומר, "לא, תעשה חושבים, לנצלוט ישר, תעשה חושבים, גובו ישר", או כאמור-מקודם "לנצלוט גובו ישר, אל תברח, תביא לַבְּריחה בעיטה בתחת".
טוב, השד גיבור-גֶבר לוחץ עלי להתחפף. "דִיו", אומר השד, "לדרך", אומר השד, "בשם אלוהים, תעורר את האומץ", אומר השד, "ורוץ".
טוב, המצפון שלי, שנתלה ללב שלי על הצוואר, אומר לי בחוכמה רבה: "ידידי הישר לנצלוט", בתור בן של איש ישר, או יותר נכון של אשה ישרה, כי האמת שאבא פה-ושם מעד לו, פה-ושם עמד לו – היה לו כזה-מין-תיאבון כזה – בקיצור, המצפון שלי אומר, "לנצלוט, אל תמוּש".
"מוּש", אומר השד. "אל תמוּש", אומר המצפון שלי. "מצפון", אני אומר, "אתה יועץ טוב. שד", אני אומר, "אתה יועץ טוב".
אם לציית למצפון שלי, אני צריך להישאר עם היהודי, האדון שלי, שהוא, אלוהים ישמור, סוג של שטן. ולברוח מהיהודי זה אומר לציית לשד, שהוא, סליחה על הביטוי, השטן בכבודו ובעצמו.
בטח שהיהודי הוא השטן בהתגלמותו, ואני אומר במלוא המצפון, המצפון שלי הוא סתם סוג של מצפון חסר מצפון, לרצות להציע לי להישאר עם היהודי. השד נותן את העצה החברית יותר.
אני אברח, שד, העקבים שלי לפקודתך. אני אברח!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו