מחזה: ליקוי מאורות
מחזאי: כריסטופר המפטון
דמות: ארתור רמבו
אתה יודע מה הכי מפחיד אותי? שיום אחד אנשים יראו אותי כמו שאני רואה אותך
למה שלא תעזוב את אשתך ותבוא איתי? כמו שאני יכול לראות זאת האופציה היחידה שנשארה לך
אה..אתה אוהב אותה,בסדר סליחה לא ידעתי שמדובר באהבה.
אהבה…אוי זה כל כך ממלא אותי.
אין דבר כזה!
יש אינטרס יש התקשרות על בסיס של רווח אישי קיים סיפוק,אבל לא אהבה, את האהבה צריך להמציא מחדש.
אתה יודע, כשהייתי בפריז בפברואר השנה, כשהכל היה כאוס אחד גדול,ביליתי לילה בבריקדות וארבעה חיילים שיכורים אנסו לילה בבריקדות וארבעה חיילים שיכורים אנסו אותי. בזמנו לא אהבתי את זה אבל כשחזרתי הביתה חשבתי על זה, ופתאום הבנתי איזה ערך היה לחוויה הזאת, היא הבהירה לי דברים שהיו מעורפלים עד כה, היא נתנה צורה לדימיונות שלי, ואז הבנתי מה אני צריך לעשות כדי להיות המשורר הכי גדול של המאה הזאת, המשורר הראשון מאז ראסין או מאז היוונים, אני צריך לחוות הכל בגוף שלי!
ידעתי מה זה להיות תלמיד למופת, הראשון בכיתה, עכשיו רציתי להגעיל אותם במקום לרצות אותם,ידעתי מה זה לקחת לחם הקודש רציתי לקחת סמים, ידעתי מה זה טוהר רציתי סטיות.
כבר לא הספיק לי להיות בן אדם אחד, החלטתי להיות הכל.
החלטתי להיות גאון, החלטתי להיות ישו, החלטתי לברוא את העתיד.
לא פעם הסתכלו על האמביציה שלי בתור מגוחכת ופטאתית, וזה שימח אותי, זה מה שרציתי! קונטראסט, קונפליקט בראש שלי , זה היה טוב.
בזמן שמשוררים אחרים הסתכלו בעצמם במראה, ראו מה שראו ושרבטו מה שראו, אני רציתי לראות מראה בתוך מראה, כדי שאוכל להסתובב בכל מקום שארצה ותמיד למצוא השתקפויות אין סופיות שלי.
בכל מקרה מה שאני אומר זה לא מה שחשוב, מה שאני כותב זה העיקר.
אם תעזור לי, אני אעזור לך!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
