מחזה: אשכבה
מחזאי: חנוך לוין
דמות: הזקן
לעולם לא הייתם אומרים לעצמכם: הנה אדם שעומד לקרות לו משהו.
כל אותו לילה הבהבו מול עיני דמות תינוקת, עץ ערבה, דגים, אווזים, ואשתי הדומה לציפור.אשת נעורי מזה שנים רבות כמו שאומרים.
פניה חיוורים ועלובים, ועוד מיני פרצופים עטו עלי מכל עבר ולחשו לחישות על הפסדים, ואני התהפכתי ללא מנוחה על המיטה… רק על סף מותי נרדמתי לרגע, וחלמתי… ישבתי אל השולחן ועשיתי חשבונות, האישה שלי כרכרה וטרחה סביבי.
קמתי מן השולחן.
שבי איתי אישה. שבי, נאכל יחד. נשוחח.
ממי את נרתעת? אני בעלך, אני רוצה לשבת איתך, לשוחח בשקט, לתת לזמן לעבור בנעימים.
וכשהושטתי ידי לחבק אותה…
לא אכה. לא הכיתי אף פעם. את פחדת לחינם. ורציתי שלא תפחדי, רציתי לעורר פעם אחת בליבך…
ובד בבד הייתה בתוכי כל הזמן עוד תמונה אחת, התמונה שיכולה הייתה להיות והחמצנו… לו היה הכול אחרת, לו היינו מלכתחילה חיים אחרת… הלא השמחה הייתה שורה בבית, את היית אוהבת, ובעיקר, לא פוחדת, ואני הייתי מעלה צחוק על שפתייך…
אז אמרתי: לשם מה זה החלום הזה, הרי די בעינוי, כל חיינו עברו ככה, ולשם מה עכשיו התזכורת, כמו מהומה נפשית.. אבל כוח בתוכי, כוח לועג, חסר רחמים, לא נתן מנוח, וכמו חיטוט בשן כואבת צעדתי אחור, והיא קמה לקראתי – כל הטבע כאילו זינק לקראת יום חדש, והייתה תחושה שיש טעם לכל, אפילו אם לא יודעים מהו.
אז נזכרתי משום-מה, שבמשך כל חיינו לא ליטפתי אותך. לא ריחמתי עלייך אפילו פעם אחת. חמישים ושתיים שנה היינו יחד, שנים ארוכות-ארוכות, והנה, איך זה קורה שבכל הזמן הזה לא חשבתי עלייך אפילו פעם אחת, לא שמתי לב אלייך, כאילו היית כלב או חתול. יום יום הסקת את התנור, בישלת ואפית, שאבת מים, חטבת עצים, ישנת במיטתי; כשהייתי חוזר הביתה שיכור – באיזו יראת כבוד היית מקפלת את המכנסיים שלי; ואני, אף פעם לא עלתה בי המחשבה לקנות לך איזו מטפחת או להביא לך ממתק; אפילו תה אסרתי עליך לשתות בגלל הוצאות המחיה הגדולות, ואת הסתפקת בהכנעה במים רותחים. עכשיו הבנתי מדוע פניך מוזרים ומלאי חדווה רבה כל-כך, ופחד נפל עלי.
אבל התמונה הזאת נעלמה, לא היה לה כוח, חזרה התמונה הנוראה, שלא היה מנוס ממנה…
שוב הושטתי ידי, ושוב נרתעת והתכווצת בפחד…
אעשה לך תה.
תה יעזור.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
