מחזה: אחרון
מחזאי: חנוך לוין
דמות: אברבו, עובדה – איש
זה היה כך, שעמד מולי אדם שראה אותי, נפער פיו ונמלטה מגרונו צעקה גדולה ,אברבו,אברבו.מיד הרכנתי את ראשי מעט בצניעות. ונפלטה לי אוטומטית מן קידה קטנה. ואם כי לא הבנתי על מה צועקים לי אברבו שהרי לא עשיתי מימי כלום.בתוך תוכי פרפר לו מן זכרון ישן שמה משאלה הבליח אור והידיעה שצריכים לצעוק לי אברבו פילסה את דרכה לאוויר העולם דמעולת נקוו בעיני מיד קפצתי בדימיוני על אדום קטן לאור זרקור רב כוח אני לבדי על במה גדולה והקהל בחושך סביב שואג מריע אינו יודע את נפשו ,בחורות צורחות מנופפות בידיהן רוצות להתחתן עסק שלם.לפתע היה נדמה כי גם אבי ואימי שם איך קמו מן המתים והצטרפו אל קהל החוגגים לא חשוב כרגע.העיקר הוא האברבו.וכך חלפו להם שני אברבוהים חלפו ביעף אם תרצו או נצח אם תרצו אחרת ובקריאה השלישית כבר היטיובו אוזני לשמוע שלא אברבו כאן אלא אברמוב.הוא פשוט קרא למישהו מעבר לכתפי וכשסובבתי את הראש לאחור באמת ראיתי איש משופם וממושקף עם כובע בראט שזוקף את הראש ומשיב לקריאה במבט.זה מה שהיה . בעל הצעקה קוסטניטינוב או זכרמן ראה את מכרו בעל הצעקה אברמוב וקרא לו בקו ישר דרכי.מיד ירדתי מן האדום נעלמו אורות הזרקורים הוריי המתים שבו אל קברם הכל קרא חיש מהר וכבר שכחתי מן האברבו.הרי ברור שאיש לא יצעק לי אבאבו על מה מגיע לי אברבו על זה שאכלתי ארוחת בוקר? עתה כבר הצטנעתי ביותר ופתאום חשקה נפשי להיות סתם אברמוב.כי מה היה נגרע בעולם לו אני הייתי אברמוב ולי היה שפם ובראט ומישהו היה מזהה אותי ברחוב וקורא לי והיינו לוחצים ידיים ואולי יושבים באיזה בית קפה קטן ,לא יקר,ומשחוחחים על המשבר האחרון ברוסיה,ואם אנחנו ידידים הדוקים ממש אולי אפילו על נשים אויי נשים.אבך הצועק צעק אברבמוב ואברמוב היה הההוא ואני הייתי אני וככה רצה הגורל.ושמה המילה גורל כבדה מידי לעיני ניניו שמה מספיקה המילה עובדה.שפירושה ככה זה.שפירושה עבר עוד יום.שפירושה מה עושים עם החיים האלה .מה עושים.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
