מחזה: ריצ'ארד השני
מחזאי: ויליאם שייקספיר
דמות: ריצ'ארד
שקלתי איך אשווה את הצינוק
שבו אני יושב אל העולם.
אך העולם הלא הוא מיושב,
וכאן אין נפש, על כן איני יכול.
אך אתחכמה:
יהי מוחי אישה לנשמתי,
ונשמתי- האב, והם שניהם
ילדו צאצאים של הרהורים,
שיאכלסו עולם קטן שכאן.
הרהורי גדולה רוקמים פלאים בלתי-סבירים:
כמו כיצד יבקיעו ציפורניי החלשות
צלעות-החלמיש של העולם
המבוצר הזה, חומות כלאי:
והרהורים של נחת
מתנחמים בכך שמעולם
היו עבדי גורל כמותם ועוד יהיו:
כמו קבצנים פותים, שבשיבתם
בסד מוצאים מפלט מן החרפה
במחשבה שעוד רבים ישבו שם,
ובהרהור הזה יש רווחה,
וככה אשחק אישים שונים
בתוך אדם אחד, ואיש מהם
אינו שמח בחלקו.
אני שומע קול נגינה. הא, שמור על המקצב!
איך מתחמץ הלחן המתוק
כשקצב הזמנים מופר! והוא
חורץ גורלות במנגינת חיי אנוש.
אזני חדה דיה לגעור
בקצב זמן מופר בכלי פגום,
ואילו בזמני ומלכותי
טחו אזני כשהופר הקצב.
פעם אני מלך, ואז מרוב בגידות
רוצה להיות אביון- מיד הופך
לשכזה. אבל אז דלות שחורה
אומרת לי: מוטב היית מלך.
ואז שוב אני חושב, וכבר
אני לא-כלום.
כיליתי זמן, עכשיו הזמן עומד
עלי לכלותני.
המנגינה הזאת תוציא אותי מדעתי:
חידלו! אף אם ריפאה משוגעים,
את השפוי, אותי, היא תשגע.
יבורך האיש שנתן לי המנגינה,
כי אות של אהבה היא, ואהבה
לריצ'ארד בעולם של משטמה
הלא היא יהלום נדיר.
אך מה שלא אהיה,
כלום לא ייטב לא בעיניי- שלי
ולא בעיני שום איש אחר, עד יום
שאהיה לא-כלום.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו