מחזה: קרום
מחזאי: חנוך לוין
דמות: קרום
שלום, תוגתי. חזרתי לפנות ערב.
רוב הזמן ישנתי. "שם בחוץ-לארץ, החיים…" – לא מצאתי. כנראה שאני אוהב יותר לחשוב על נסיעה, מאשר לנסוע. אתה הרי מכיר אותי: רוצה הרבה רצונות, אבל בלי לעשות. מחכה כרגיל שייכתב לי מתחת ליד הרומאן הגדול של המאה. מחכה כרגיל שאפגוש יום אחד ברחוב, לגמרי במקרה כמובן, יפהפייה עשירה שתרצה לפתע בי, רק בי…
ומעל לכל, מחכה שבאיזה אורח פלא אמצא את עצמי יום אחד מחוץ לשכונה הזאת, מחוץ לעיר, בבית לבן מוקף גינה, הרחק מהאוטובוסים והעשן, עם אשה יפה ומגרה ושני ילדים.
בדבר אחד אתה מוכרח להודות, שהצלחתי עד היום, למרות כל הבטלנות שלי: לא להתחתן. כי להתחתן ולהוליד ילדים פה, בשכונה הזאת, עם משכורת של פקיד, זה סוף כל החלומות. תביט איך נראים פה כולם. בושה. לא. לא אני. אני רוצה לקחת לי עכשיו איזה שנה-שנתיים. לשבת ולכתוב רומאן על השכונה הזאת, לעשות ממנו כסף ולהגיד שלום. שלום לכם רבותי, התפרנסתי לי קצת מחייכם ומסבלותיכם, עכשיו אני הולך לחיות, שתחנקו.
חבל לי רק על אמי. היא מזדקנת. רצתה עוד להספיק לנכד.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו