דמות: לאורנסיה
מחזה: מעיין הכבשים
מאת: לופה דה וגה
אתם מכירים אותי?
זאת אני, לאורנסיה.
אך המראה שלי כזה שאין מאמינים.
"ילדה שלך"?
אל תקרא לי בת.
נתת לעריצים ולבוגדים שייקחו אותי בכוח,
ולא נקפת אצבע,
ולא קמת להציל.
עוד לא הייתי של פרונדוסו,
ולא תוכל לדרוש ממנו שינקום את נקמתי.
כאן החובה כולה עליך: אם ליל כלולות עוד לא ידעתי, האב חייב בה, לא הבעל.
לנגד עיניכם נלקחתי, ואתם עמדתם מנגד :
כבשה לזאב הפקרתם.
איזו סכין לא נעצו בי?
איזה פגיעות לא סבלתי?
והמילים שבי הטיחו, האיומים,
התכסיסים לפרוץ את טוהר צניעותי בתאוותם המזוהמת.
שערותי לא מספרות זאת?
ולא כתמי הדם האלה?
החתכים?
מכות השוט?
ופה כל אחד הוא אב או בעל, רואים אותי, אחד אחד, ולא חשכו כל העיניים?
כבשים אתם, לכן בצדק קוראים לכפר "מעיין הכבשים".
פסלי אבן, גושי קרח, חיות יער… חיות אמרתי?
לא, גם נמר יוצא לקרוע את חוטפי גוריו בזעם ולא ייתן להם לברוח- ירדוף אותם עד קצה האופק!
זה עסק מלוכלך! כמה בנות בכפר חזרו שבורות ומושפלות?
נאלצות ללכת בחבורה או בזוגות, להסתתר מן החיות הטורפות.
ואתם? אתם גברים בעלי כבוד?
את נשותיכם בשקט לגברים זרים הפקרתם.
חדלי כוח, חסרי ישע, רכיכות קופאות מפחד,
בשביל מה חגרתם חרב?
קחו מסרגות, חוטים ומחט,
מחר נלביש אתכם מטפחת, תחתוניות יפות שוליים, ואת פניכם נצבע בסומק!
אני שונאת את כל הגברים.
הם ניראים לי אחרים.
גורל כולכם פה מוות.
ולא אחוש בלב כל צער, כי אז יהיה הכפר שלנו נקי מנקבות כאלה.
באלוהים, אני אוכיח,
כי הנשים לבד תגאלנה כבודנו אשר השפילו,
דמנו אשר הכפישו,
ועליכם נרים רק אבן!
יש זכות לאישה,
אם לא לתת קולה- לפרוץ בזעקה!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.