מחזה: ליל העשרים
מחזאי: יהושע סובול
דמות: נחמה
מה יש? גם אני יכולה כמו כל אישה לשחרר את התרנגולת הכלואה שמקרקרת בנשמה שלי.
גם אני יכולה להיות מין אגואיסטית כזאת שתחפש ותמצא לה איזה גבר ש"יאהב" אותה.
אתם תמיד מתפלאים למה אני כל כך נלחמת שתהיה לנו מסגרת עם רעיון ברור, עם עקרונות וחוקים.
אני ראיתי מקרוב את הפוגרום בְּלְבוֹב.
אני ראיתי אם יהודייה צעירה רצה ברחוב עם עגלת תינוק, ועיניים של חיה נרדפת, לא יודעת לאן לפנות, ימינה או שמאלה או קדימה או אחורה.
פתאום ראיתי את החיים שלי בקבוצה לאורך שנים, שנים.
אני נועדתי להיות מין בהמת סבל כזאת שתזכה להערכה. ואני לא רוצה ..
למה שאני אניח לה? היא מתחשבת בנו בכלל? כשאני ושיפרה קורעות את עצמנו ממזרני הקש בחמש וחצי עם ידיים פצועות וגוף כואב, אז לגברת יש איזה כאבי ראש מסתוריים, איזה חולשות מסתוריות, איזה עייפות מסתורית כזאת. מה את חושבת לך?
טוב כנראה שככה זה. יש אנשים שלא צריכים לנקוף אצבע, וכולם אוהבים אותם, ויש כאלה שנגזר עליהם לבלות את כל החיים בעמל ומאמץ, כדי שיפנו להם פינה בעולם, ובמקרה הטוב ייתנו להם אולי , אולי קצת הערכה. הערכה, אתם מבינים? אבל אהבה?..
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו