חיוך השמש
מותו המסתורי של אריס סאן ב- 25 ביולי 1992 כשהוא בן 52 בלבד, הותיר אחריו גל של שמועות, אגדות, שירים נפלאים ובעיקר חיוך נצחי. חפני כשנה נפטרה אהובתו עליזה עזיקרי, וגם היא תיזכר לעד בזכות בחיוך התמידי שלה. וזה מה שהשניים הביאו למוסיקה הישראלית – שמחת חיים.
מאחורי השמחה היו הרבה דרמות, עליות, ירידות, קשיים ומכשולים שאריס סאן ידע להתגבר עליהם בסיוע המוסיקה הקלילה לשו, והשיר הבולט מכולם שתמך בתפיסת העולם הזאת היה "בחיים הכל עובר". לכן נראה לי מאד הגיוני שדווקא חבורת השחקנים והשחקניות של בית הספר למשחק יורם לוינשטיין תהיה זאת שתרים את המחזמר "סיגל".
הרוח הצעירה והתוססת, נוסף על ההתלהבות האמיתית – הן שייתנו יתרון משמעותי ל,סיגל" על פני כל הפקה אחרת משופעת בכוכבים. שהרי התוכנית המקורית היתה להעלות את המחזמר בתיאטרון הלאומי הבימה, ואחת המועמדות הבולטות לגילום עליזה עזיקרי היתה לא אחרת מאשר שרית חדד. השירים של עזיקרי לא דורשים יכולת קולית וירטואוזית. יש בהם פשטות וחן שכל זמרת עם ידע בסיסי יכולה להעניק. ההתרגשות, לעומת זאת, צריכה להיות אורגינלית.
המחזמר "סיגל", על פי תסריט של שלמה מושקוביץ', מבוסס על סיפור אהבתם של אריס סאן ועזיקרי, אף על פי שלא מדובר בגילום דמותם הישירה של השנים. ככל הנראה במטרה למנוע השוואות למקור יצר התסריטאי שתי דמויות: יאקיס, זמר יווני שהגיע לארץ והפך לכוכב מועדונים, וסיגל – זמרת שהתאבה בזמר היווני ונטשה למענו את בעלה. נשמע מוכר?
את דמותו של יאקיס מגלם ארז רגב וסיגל היא הדר רצון-רותם. כל השווה מוסיקלית למקור תעשה עוול, וגם אין טעם להשוות. רגב שר טוב ומשחק טוב עוד יותר, וכך גפ הדר רצון-רותם, וזה מספיק כדי להוביל את המחזמר למקום הנכון – מרכז הלב. בדיוק איפה שהיו ונשארו אריס סאן ועליזה עזיקרי.
רוני אוזן, ישראל היום – שישבת, 29.10.2010