מחזה: אימתו ומצוקתו של הרייך השלישי
מחזאי: ברטולט ברכט
דמות: האישה היהודיה
כן פריץ אני אורזת. ואל תעשה את עצמך שלא הרגשת בשום דבר בימים האחרונים.
הכל יתכן פריץ חוץ מדבר אחד. שלא נוכל להסתכל זה לזו בעיניים בשעות האחרונות שעוד נותרו לנו.
אסור שהם יצליחו בזה השקרנים האלה שמכריחים את כולם לשקר.
לפני עשר שנים כשמישהו אמר שאני בכלל לא נראית יהודייה, מיד אמרת שדווקא כן רואים וזה משמח, זה היה כל כך ברור. אז למה להתחמק עכשיו מעצם העניין?
אני אורזת כי אחרת ייקחו ממך את משרת הרופא הראשי
וכי הם כבר לא אומרים לך שלום במרפאה שלך
ומפני שאתה כבר לא יכול לישון בלילות.
אני לא רוצה שתאמר לי אל תלכי. אני אורזת כי אני לא רוצה לשמוע אותך אומר לי תלכי כבר.
אגב, אני לא כועסת, אני פשוט… בעצם בטח שאני כועסת.
מדוע אני צריכה להבין את כולם?
מה לא בסדר עם צורת האף שלי או עם צבע השיער שלי? איזה מין בני אדם אתם? כן גם אתה.
אתם ממציאים את תורת הקוונטים כדי שתוכלו לכבוש את העולם אבל לא תוכלו להחזיק באישה בה אתם רוצים? אתם מפלצות. או יותר נכון מלקקי מפלצות.
כן, אולי אני לא הגיונית, אבל מה יעזור לי בעולם הזה ההגיון? תראה אותך, יושב לך שם, מביט באשתך האורזת ולא מוציא מילה.
והעניין הוא שאני באמת אוהבת אותך.
מה שקרה פה לא יוכל לחזור על עצמו בארץ הבאה אליה אגיע. הבעל הבא אותו אשיג יהיה רשאי להחזיק בי.
ואל תאמר לי שתשלח לי כסף, הלא אתה יודע שזה אסור, ואל תאמר לי שזה ייקח ארבע שבועות.
כל מה שקורה פה ייקח הרבה יותר מכמה שבועות- אתה יודע את זה וגם אני.
אז אל תאמר לי שזה ייקח ארבע שבועות, בזמן שאתה מגיש לי את מעיל הפרווה שאזדקק לו רק בחורף.
בוא לא נדבר על ביש מזל פריץ. בוא נדבר על בושה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.