מחזה: מדיאה
מאת: אוריפידס
דמות: מדיאה
ילדי ילדיי, תמיד ללא אמכם. אני אלך אל ארץ גלותי בטרם אראה את אושרכם ואתענג, בטרם אקשט לכם כלה.
הוי איזה מסכנה אני מרוב יומרה. כי מתברר בני שסתם אתכם טיפחתי, וסתם טרחתי כשנקרעתי לגזרים בכאבים על ערש הלידה. ואף תליתי, אומללה בכם תקוות, שתכלכלו אותי לעת זקנה וכשאמות שתטפלו בגויתי במסירות בידכם. המחשבה המתוקה גוועה עכשיו כי כשיקחו אתכם אחיה בייסורים ובמרירות. אמכם לא תראה לנגד עינכם האהובות.
למה אתם מתבוננים בי ילדי? מדוע החיוך האחרון הזה? מה אעשה? רוחי נפלה מול עינהם המאירות של הילדים. לא, לא אוכל. ביטלתי את תוכניותיי, אקח איתי את ילדי מארץ זו. מה טעם לנצל אותם אם אתאמלל כפליים? אז, לא ולא. ביטלתי את תוכניותיי.
מה יש לי? רצוני להיות ללעג על שפטרתי את אויביי מעונש? יש להעז, אוי איזה פחדנות, לפתוח לב לטיעונים רכרוכיים! לכו הביתה, ילדים. מי שסבור שטקס הקורבן שלי אינו כשר, יחליט כראות עיניו. אני לא ארתע.
לא לא ליבי חדל, אל תעשה את זה! הרפה, אוי לב אומלל, הנח לילדים!
לא, לא. אני בשום פנים אינני מפקירה את ילדי להתעללות שונאי. מה גם שאת הנעשה אין להשיב. הנזר נח כבר על הראש, ובת המלך גוועת בשמלה, אני בטוחה בכך. אבל על סף דרכם הנוראה, טרם צאתי לדרך אף גרועה יותר, אני רוצה להפרד. בואו בני, בואו, בורים תהיו אך- שם. כי כאן הכל גזל אביכם.
הוי חיבוק מתוק ואור ענוג ונשימת ניחוח.
לכו, לכו, אינני מסוגלת עוד להתבונן בכם, אני נכנעת.
ברור לי שאני עושה דבר נתעב, אך בנפשי על התבונה גובר היצר, שבגללו חיי אדם מלאים זוועה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו.