מחזה: שורשים
מחזאי: ארנולד וסקר
דמות: ביטי בריאנט
לא, הוא לא בא.
הוא תמיד רצה שאני אעזור לו אבל אף פעם לא הייתי מסוגלת…
אני אף פעם לא שוחחתי על כלום, הוא היה מתחנן בפני שנשוחח על דברים- אבל אף פעם לא הבנתי בשביל מה זה טוב. אף פעם לא ידעתי מה שהוא רוצה בכלל וגם לא חשבתי שזה משנה.
(בעייפות) את מתגאה בזה, אה? את יושבת לך שם מרוצה מעצמך שהבת שלך לא יכלה לעזור לאהוב שלה? תסתכלי על עצמך! את לא מסוגלת להגיד לי מילה? את הבת שלך זרקו לכלבים, זאת גם הבעיה שלך, לא? אני חלק ממך לא? אז תעזרי לי! נחמי אותי! דברי אליי!- אלוהים אדירים תדברי אלי.(בוכה)
בחיי אימא, אני שונאת אותך – זה היה הדבר היחיד בחיים שבאמת רציתי, אבל לא הצלחתי להחזיק בו, לא ידעתי איך.
את צודקת, התפוח לא נופל רחוק מן העץ. אני בדיוק כמוך, עקשנית, ריקנית, בלי שום הכשרה לחיות. אני ממשפחה של פועלים חקלאיים ובכל זאת אין לי שורשים, אני לא מדברת על שורשי המשפחה, אני מתכוונת שמאז שנוצר העולם הוא הלך וצמח, דברים קרו, דברים נתגלו, בני אדם התחדשו והמציאו אבל מה אנחנו, יודעות על כל זה?? אנחנו אפילו לא הבחנו בזה.
כולנו מגדלים כל מני גידולים מסביב אז אנחנו צריכים לדעת משהו על שורשים- את יודעת איך לשמור על פרחים שלך שלא ימותו, נכון אימא? לא רק הפרחים צריכים שורשים חזקים, גם אנחנו צריכים. אבל מה יש לנו בעצם?
זהו זה, אין לנו מושג מאיפה אנחנו צומחים וגם לא אכפת לנו. העיקר שלא נצטרך לעשות מאמץ כי אם יהיה איכפת לנו, נצטרך לעשות משהו בקשר לזה וזה מאמץ גדול מדי, כולנו משועממים מדי, לא נלחמים על שום דבר. אנחנו מתים! ואנחנו בעצמנו האשמים המחורבנים, אנחנו רוצים סוג ג'- נקבל אותו! זה מה שיש לנו…זה מה שיש לנו.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו