מחזה: רכוש נטוש
מחזאי: שלומית לפיד
דמות: עליזה
ומה איתי? תסתכלי עליי, אמא, של מי המכנסיים שלי, אני חושבת כשאני עוברת במושב. של מי החולצה. אני מרגישה את העיניים של מי שנתן את הבגדים למחסן של הבית כנסת. נעלי ההתעמלות שלי קרועים, ולא ביקשתי ממך אף פעם שום דבר בשביל אל לצער אותך. "היפות שלי" הנסיכות שלי"…
שאמא תוותר על הארמון הזה? על נברשות הבדולח שלנו? על כלי הכסף הנוצצים? על השטיחים המצויירים הרכים? אמא דואגת לעתיד שלנו אלינור. אמא לא חותמת.
זה את עשית לה את זה. אם לא היית מכריחה אותה לקרוא כל היום, היא היתה… הידיים שלך עוד היו בסדר. וגם הרגליים. אני גם לא מאמינה לך שהידיים שלך לא בסדר. אם הם מספיק חזקות בשביל לדפוק במקל הזה שלך, אז שהם יהיו גם מספיק חזקות בשביל לחתום על הנייר הזה ולהוציא אותנו מפה.
אנשים לוקחים מה שחסר להם. את מי זה מעניין הסיפורים האלה. אני רוצה לטייל, לעבוד, לפגוש אנשים. לעשות דברים. אני לא אקבור את עצמי בבית ויקריא לך סיפורים. יש עולם בחוץ. אנשים וים ורכבת. ואני רוצה לצאת מפה.
אם לא תחתמי על הנייר הזה, אני נשבעת לך שאני יברח לאבא ואני יקח את אלינור איתי ואת לא תראי אותנו יותר לעולמים. הסיכוי היחידי שלנו זה לחיות המושב בין האנשים. נותנים לנו דירה של ארבע חדרים במקום החורבה הזאת ואת מעיזה לא לחתום? ובאיזה תירוץ? בשם האהבה הגדולה שלך אלינו. בבקשה. תוכיחי. תעשי פעם אחת בחיים שלך משהו בשבילנו. תחתמי, אמא. כי אני לא ישב פה ויחכה שגם אני יהפוך לרכוש נטוש.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו