מחזה: פירוד זמני
מחזאי: הלל מיטלפונקט
דמות: יואש
למה לא? למה לעזאזל לא?
תקוע איתך פה במלון – נותן לך לסרס אותי. אני בהסגר מיני.
תגידי לי – מה זה היה באמבטיה? אני לא מאמין, אני לא אחד הסטודנטים המפגרים שלך זה אני, ילדה, זה אני שנמצא איתך במיטה. איפה אז הכוס המפלצתי החמוש? לאן נעלם אז כל הלהט הפורנוגראפי הזה?
את מוטלת שם, מין צורה אנטיליגנטית של יסוד החלבון. לטף אותי, נשק אותי, עשה בי משהו – אלוהים. ואז כשמתחרבן, וזה בדרך כלל מתחרבן. הנחמות הקטנות שלך שנשמעות בחושך: אולי ניקח זריקות חשק? אולי סמים רכים? אולי ויטמינים?
הפנטזיה שלי היא פעם אחת לדפוק אותך. אותך! אם לא בשבילי, אז לפחות למען המדע. להוכיח – זה אפשרי! אלוהי המדע – סקס הוא אפשרי! לא איתך, אני מודה, את מעבר לטינופת.
מאוימת? מאוימת? ציפורים עושות את זה! חתולים עושים את זה! הילדים שלנו יעשו את זה בעוד שנה… מאוימת… את הפכת את הבעיה שלך במיטה לבעיה שלנו.
מאוימת? כיפה אדומה, היא מאוימת. ה-IQ, ה-IQ שמציץ לך מתוך כל חור בגוף. פה מבריק, ונחיריים מבריקים ותחת מבריק וכוס מבריק. הדגדגן שלך הוא ילד מחונן. למה שלא תשלחי אותו לפתור לוגריתמים?
מאוימת? את משתמשת בסקס… פעולת תגמול. הסקס שלך הוא פעולת תגמול. היה לך יום קשה? את לא נותנת. אימך חרבנה עלייך? את לא נותנת. הילדים חירבנו עלייך? את לא נותנת!
איפה את? איפה העצמך בתוך כל הביצה הזאת? מה באמת חשוב לך לעשות? את מתחפשת. אני לפחות מודה. אני תקוע ואני מודה. אני כבר הודיתי. כבר אז.. לפני שנה שנתיים, לו רק הקשבת: הדוקטוראט, החוג לספרות עברית. אני כבוי, נתקעתי. אני כבר הודיתי. את יכולה לוותר.
אני מתגעגע אליך, את מאמינה? תאמיני, לפחות לזה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו