מחזה: קרום
מחזאי: חנוך לוין
דמות: תכטיך
מה יש? רק מפני שהתחתנתי עם טרודה ויש לי ילד, זה הופך אותי לאדם לא רגיש? יש לי רגישויות, יש לי נדודי שינה, ועוד איך יש לי. אגיד לך יותר מזה: אני מסתכל לפעמים על הפנים של טרודה, ופתאום אני רוצה לבכות מרוב עלבון לכל השאיפות והחלומות שהיו לי פעם. אני עם הכשרונות שלי… במקום זה – טרודה. כל לילה אני לש את הישבן שלה כמו פועל במאפייה. יש לה שערות שחורות על הירכיים ומתחת לאף, זה בטח לא חדש בשבילך. אבל הבשר שלה – בזה אתה אולי כבר לא מעודכן – הבשר שלה התחיל לנזול. ואני אוהב את השפך הצהבהב השעיר הזה יותר ממה שאני אוהב את חיי. "יותר מאשר את חיי"… נו, אולי הגזמתי קצת. אבל אני לא יכול בלעדיה. אני נמשך אליה משיכה נוראה. לפעמים כשאני לא רואה אותה חצי שעה נדמה לי שאני הולך להשתגע. אתה רואה את הניגודים? והכל מתרוצץ דווקא בתוכי. אז מי אמר שאני הפסקתי להיות רגיש ומסובך?
לא, לא גמרתי. אתה שותק, אתה בטח צוחק לך בלב ואומר: "תודה לאל, גם זה סובל". שטויות. אל תמהר לשמוח. אלה רק זיזים קטנים באושר שלי ושל טרודה. אתה כמובן לא תבין את זה. אתה מלפפון. לך לא קורה שום דבר בחיים. אתה לא יודע מה זה עול, מה זה בית, מה זו אהבה, מה זה ילד שלך, שלך.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו