מחזה: מקבת
מחזאי: ווליאם שייקספיר
דמות: מקבת
אל המשרת : לך אל הגברת ואמור בשמי :
כשהשיקוי שלי יהיה מוכן ,
עלייה לצלצל בפעמון . ולך לישון .
(משרת יוצא )
האם פגיון אני רואה מולי,
כשהניצב אלי ? הנה ,אתפוס אותך :
חמקת ,אך אני אותך רואה.
האין אתה ,כלי גורלי ,מוחש
ביד כמו בראיה ? אולי אתה
פגיון הזוי ,רק יצירת כזב
מתוך המח המלוהט ? אבל
אני רואה אותך,צורה ברורה
כמו זה שכאן אשלוף.
אתה מצביע לי על הכיוון
ועל הכלי שישמש אותי !
עיני כאן משטות בשאר חושי
או חכמות מהם – אתה עוד כאן :
ועל הלהב ועל הניצב טיפות של דם ,
שלא היו תחילה. אין כאן דבר :
רק עסק הדמים עושה צורה
לפני עיני… עכשיו חצי עולם
דומה למת ,וחלומות זוועה
רודפים שנת – ישרים : כישוף חוגג
טקסים חיורים : ורצח קר , כמוש ,
נזעק לקול זקיפו ,הוא הזאב ,
המילל על משמרתו ,יוצא
בצעדי אנס חרישיים
נע כמו רוח רפאים
אל מטרתו .הו ארץ מוצקה ,את פסיעותי ,
באשר אלך ,אל תשמעי נא ,פן
כל אבן תפטפט על מקומי
ותעקר את האימה מחיק הזמן ,
שהיא צמודה אליו.
אני באיומי והוא ממשיך לנחר :
מילים על להט מעשים יוצקות רק כפור.
( פעמון מצלצל )
אלך ודי :הפעמון קורא לי .
שלא תקשיב לו ,דנקן ,לא : זה קול
המזמינך שמימה, או לשאול .
(יוצא)
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו